ליד הבית בו גרתי בילדותי שכנה מאפיית "כנרת". המאפיה עבדה בלילות וזכרון הריח נשאר טבוע עמוק בכל מה שמוגדר אצלי כבצק. דמיינו את היום האחרון של חג הפסח, הזמן שבו כולם מתגעגעים ללחם, טרום ימי טיב טעם. היינו הולכים בחבורה למאפיה, מחכים לחלות הראשונות שייצאו מהתנור בתבניות ברזל יצוק שחורות. כל אחד החזיק צד אחד ובמשיכה בצענו את החלה. הידיים שרפו מהחום, אבל הלב התפוצץ מאושר. אני חושבת ששם התחילה האהבה הגדולה שלי ללחם. רק אחר כך באה החמאה…
* *
נחשפתי שוב למקומו המרכזי של הקמח בתהליך האפיה בקורס להכנת פיצה בו לקחתי חלק (תוכלו לקרוא עוד בפוסט תואר במדעי הפיצה). הרי לחומרי הגלם חשיבות גדולה ואפילו מכרעת למרקם, לטעם, לצורה ולערכים התזונתיים של התוצר הסופי. ההלכה היהודית מגדירה חמישה מיני דגן מהם מפיקים קמח, כולם כוללים גלוטן: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון. כבר בתנ"ך החיטה נזכרת כמקור ללחם ועוגות והיא גם נכללת בין שבעת המינים.
לפי נתוני התאחדות התעשיינים, ענף טחנות הקמח בישראל כולל היום 15 טחנות, המפוזרות בארץ מאשדוד ובאר שבע בדרום ועד חיפה ועפולה בצפון. כושר הייצור (הטחינה) השנתי של הטחנות האלו מגיע ללמעלה מ- 1,000,000 טון של חיטה.
אלא שרק כ-15% מסך החיטה המשמשת לקמח מגיעה מחיטה הגדלה בארץ (תלוי ביבול של אותה השנה, שלא לדבר על שנת שמיטה) וכל השאר מיובא, בעיקר מארה"ב וזאת משתי סיבות. האחת, אין בארץ מספיק אדמות כדי לגדל את החיטה כך שתספיק לתצרוכת המקומית והשניה, החיטה הגדלה בישראל נחשבת לא אחידה ברמת האיכות שלה. מסיבות פוליטיות-ציוניות, ולאו דווקא מסיבות חקלאיות-כלכליות, חלה חובה על טחנות הקמח בישראל לרכוש את החיטה המקומית. לכן, נוהגים לערבב ולטחון אותה יחד עם חיטה מיובאת, כדי לקבל קמח איכותי ואחיד ברמתו.
לא יכולתי לבקש לי מקום טוב יותר להבין את הנושא מאשר בטחנת הקמח "שטיבל". תשכחו מהמראות שאתם זוכרים מהספרים או מתמונות ישנות. מדובר במפעל מודרני וממוחשב, דומה יותר למפעל לייצור שבבים אלקטרוניים. חוץ מהריח המוכר הנישא באוויר, לא הייתם מנחשים שמדובר בקמח.
טחנת הקמח שטיבל נוסדה בחיפה לפני 80 שנה ע"י זאב שטיבל. במכונות העץ של אז הוא מיין, הפריד את החיטה וטחן אותה לקמח. את האהבה לעניין הוא הנחיל גם לילדיו – היום כבר עובד במפעל הדור הרביעי למשפחת שטיבל. את העסק מנהלים בני משפחת תורג'מן, שאביהם, כמו בסיפור של עוץ לי גוץ לי, התחתן עם בת הטוחן שטיבל.
לשטיבל יש היום חמישה מפעלים, כל אחד מתמחה בקמחים מסויימים, שהמודרני והמרשים מביניהם שוכן בצומת עד הלום, שם ביקרתי. השם תורג'מן מטעה, שכן מדובר בחבורת שוויצרים פרפקציוניסטים שבנתה מפעל בחזית הטכנולוגיה. המשפחה אמנם גם נעזרה בשוויצרים כדי לבנות את המפעל, אבל נדמה שהדיוק והחתירה לרמת איכות גבוהה היו כבר קודם חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
תהליך הפיכת החיטה לקמח מתחיל באחסון החיטה, שכן איכות הקמח גבוהה יותר כשהיא מתיישנת ומתחמצנת. בשלב הבא, החיטה נבררת כדי להיפטר מאבנים ולכלוכים ולהימנע משימוש בגרעיני חיטה עם פטריות, רקבון או פגמים אחרים. יצור קמח, כך למדתי, דורש אוויר נקי, כדי למנוע מלכלוכים ונבגים להיכנס לנו לקמח ולכן האוויר במפעל מבוקר. פנים גרעין החיטה מופרד אז מהקליפה (הסובין) ונטחן שוב ושוב בכמה שלבים עד שמתקבל קמח איכותי. חיישנים, צנטריפוגות, רובוטים, אינפרה אדום – הכל יש שם כדי לקבל קמח ברמת איכות מעולה.
עשרות סוגים של קמח מכינים במפעלים של שטיבל, אחדים סטנדרטיים ואחרים בהזמנה מיוחדת וכתוצאה מעבודה משותפת עם יצרנים בתעשייה. לא יודעת אם הייתם מודעים לכך, אבל רק חלק קטן מאוד מהקמח המיוצר בטחנות נמכר לנו, הצרכנים, בחבילות של קילו. למעלה מ-90% ממנו יוצא במשאיות למאפיות ולמפעלי המזון, לשמש כחומר גלם בתהליכי בישול ואפיה.
קמחים מקצועיים
תעשיית המזון כבר מזמן הכירה בחשיבותם של קמחים מקצועיים וגם קהל הצרכנים היום מודע יותר לקיומם: קמח לבן, קמח לבן בהיר, קמח אחיד, קמח רך, קמח פסטה, סולת, קמח מלא, קמח שיפון, קמח אורגני, קמח תופח ועוד. בשטיבל משווקים בנוסף גם נבט חיטה (לב גרעין החיטה), סובין (הקליפה) ומוצרי ביניים שונים, המופקים בתהליך הטחינה.
ולמרות זאת, צרכנים רבים העומדים מול מדף הקמח בסופרמרקט יבחרו בקמח לבן, כזה הנועד לשימוש כללי. אלא שאותו קמח לבן, לעיתים קרובות פרייבט לייבל (מותג פרטי) של רשת המזון, אינו מתאים לכל יעוד ולא תמיד ייתן אותה תוצאה. מכירים את המשפט "מה שעולה בזול, בסוף עולה ביוקר?". כצרכנים אנו מנסים לחסוך במחיר הקמח, למרות שחלקו בסה"כ עלות הכנת המאפה או התבשיל איננו גדול. לעומת זאת, שימוש בקמח לא מתאים יחייב אותנו להוסיף עוד חמאה, שמן או משפרי אפיה.
שימוש בקמח מקצועי, כזה המותאם לצורך, הוא היעיל ביותר הן מבחינה כלכלית והן מבחינה קולינרית. שימוש בקמח עוגיות, למשל, יכול להפחית משמעותית את כמות השומן שאנו מוסיפים לבצק ואין יותר צורך לחשוש מערבול יתר. הוא גם זה שיעניק לעוגיות את המרקם הפריך. לעומת זאת, הכנסת קמח לא מתאים עלול להביא לבצק קשה ודחוס מדי או למאפה שיישרף מבחוץ ולא ייאפה מבפנים.
לאחרונה, אני שומעת על יותר ויותר אנשים שנהנים לאפות לחם ופיצה בבית. חברים, אל תהיו שמרנים – השתמשו בקמח המקצועי המתאים!
* תודה לאסא ובעז תורג'מן שפתחו בפניי את הדלת למפעל של שטיבל ולדוד פרידמן (פרידי) שענה על שאלותיי.
