בערב, מאיר התחיל להתעטש. בהתחלה חשב שזה יעבור. שתה תה ונכנס למיטה. עד הבוקר היה האף שלו כבר סתום לגמרי והוא חש צמרמורת. מדד חום. 37.5. העיר את רבקה. "אוליי נלך למיון? בגילנו לא לוקחים סיכון. זה מתחיל מחום ומיד הופך לדלקת ריאות". סירבה. "נשים, מה הן מבינות, חושבות שאם הן ילדו יש להן מונופול על כאבים. אילו היתה יודעת כמה שאני סובל".
הביאה לו תה בלימון וכדור אקמול. החום ירד אבל האף עדיין סתום.
"תתקשרי לחיים ושולי ותבטלי את מפגש הקלפים של שבת. אני חולה, לא יכול לצאת".
מאיר, היא אמרה, היום רק יום ראשון. עד שבת כבר תהיה בריא כמו שור. "כמו שור, בטח, זה נס שאני בכלל חי עם כל הבעיות שיש לי…"
בשבת חזר לאיתנו והגיעו למפגש. שולחן אחד לגברים ואחר לנשים. אצל הנשים מדברים על נכדים ומעבירים תמונות. בשולחן הגברים – מחלות ופוליטיקה.
"כמעט דלקת ריאות היתה לי", סיפר. "כבר הייתי בדרך למיון ורבקה עצרה אותי ברגע האחרון"
זה כלום, אמר אפרים, "לי היה כמעט התקף לב. כאבים ביד שמאל שזה נורא. כבר הזמנתי אמבולנס אבל הפראמדיק הזכיר לי שנרדמתי על הכורסא וכנראה שנשענתי חזק על היד. כחולה היא נהייתה מחוסר דם".
כמעט דלקת ריאות וכמעט התקף לב כמעט שרבו ביניהם אבל אז זאביק הוריד סדרת קלפי יהלום ולקח את הקופה. היהלום הזה מזכיר לי, אמר, אני בטוח שיש לי אבנים בכליות. כאבים חזקים שזה נורא.
הסכימו שכשעוברים את השמונים לא לוקחים סיכון ונפנו לשולחן.
אצל הנשים תכונה. כולן קמו למטבח לעזור בהגשה. כשרואים את עוגת הגבינה המפורסמת של שולי, קמים כאיש אחד ומתיישבים על הספה. אין כמו העוגה של שולי. מחייה נפשות ממש.
בשבוע הבא משחקים אצל אפרים וטובה. שרק נהיה בריאים.
