לא יודעת מה בדיוק הקשר בין פורים לבין קלישאות (מוכרחים להיות שמח?), אבל שמחתי מאוד לנצל את הפרויקט הזה כדי להיפטר אחת ולתמיד מכמה משפטים מעצבנים במיוחד בתחום החינוך, שהגיע הזמן להפסיק להשתמש בהם:
1. גם אני שנאתי את בית ספר, אין מה לעשות!
יש מה לעשות. והרבה. צריך פשוט להפסיק לוותר לפוליטיקאים שלנו, ולהתחיל ללחוץ עליהם כדי שישימו את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. בית ספר לא חייב להיות מקום ששונאים להיות בו. כבר הרבה זמן יש מסביבנו בתי ספר (דמוקרטיים ואחרים) שמוכיחים שאפשר אחרת. המשותף לבתי הספר האלה הוא שהם מעודדים בחירה ומעורבות אישית של הילדים בלמידה שלהם.
2. מה נראה לך שאתה, סטודנט חופשי?
סטודנט אינו חופשי, כל מי שהיה סטודנט יכול להגיד לכם את זה. אלא שהוא אדם שבחר ללמוד מרצונו החופשי, ולכן הלמידה שלו מונעת ממוטיבציה אישית גבוהה. בין אם המוטיבציה הזו היא עניין אינטלקטואלי טהור, כוונה להשיג תעודה/תואר, או סתם רצון לחוות את חווית הסטודנטיאליות – הוא עשה זאת מבחירה. למה שלא נאפשר גם לילדים לבחור מה מעניין אותם, מתוך סל האפשרויות הרחב שאנחנו יכולים להציע להם?
3. אתה חייב ללכת לבית ספר! יש בארץ חוק חינוך חובה!
נכון שיש בארץ חוק חינוך חובה, אבל לא נכון שבגלל זה חייבים דווקא ללכת לבית ספר. כמו כל הקלישאות, גם זו לא לגמרי נכונה. יש בארץ קהילה הולכת וגדלה של משפחות שלא שולחות את ילדיהן לשום בית ספר, ובוחרות בחיים של חינוך ביתי. ברור שזה לא מתאים לכל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הקהילה הזו מאתגרת את הסביבה מפני שהיא מצביעה על כך שהקשר בין חינוך לבין בית-ספריות אינו מובן מאליו. אפשר לחנך ובטח שבטח שאפשר ללמוד – גם מחוץ לכותלי בית הספר. אפילו משרד החינוך הבין את זה, ובאתר של המשרד אפשר למצוא נוהל מסודר של הגשת בקשה לחינוך ביתי. אם יש בין הקוראים כאן אנשים שזה מעניין אותם, כדאי שתדעו: אפשר לבחור גם לא ללכת לבית ספר, ועדיין לא לעבור על חוק חינוך חובה.
אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, שמתי לב למילה אחת השזורה כחוט השני בכל ההתנגדויות שלי לקלישאות בתחום החינוך: המילה בחירה. למעשה, זו אחת הבעיות האקוטיות ביותר בעיני בבתי הספר השמרניים: העובדה שהם מתעלמים כמעט לחלוטין מהצורך האנושי הבסיסי לבטא את יסוד הבחירה החופשית שטבוע בנו עמוק כל כך. אחרי כמעט שלוש וחצי שנים שבהן הבלוג הזה קיים, נפל לי האסימון: השם די לחינוך צריך לפנות את מקומו לשם חדש ומדויק יותר: בחירה בחינוך.
אז בואו נפסיק לנפנף בקלישאות, ונתחיל לבחור איך אנחנו רוצים לשנות את מערכת החינוך השמרנית שלנו, כדי שנוכל לדאוג לא רק לעתיד ילדינו, אלא גם להווה שלהם – שהוא לא פחות חשוב.
(את כל התמונות בפוסט הזה צילמתי בביה"ס הדמוקרטי ע"ש נדב במודיעין, במסגרת ימים של משאלות)
