זה מתחיל מזה שהיא אומרת בנימהרות לאחותה שהזמינה אותה לארוחת שישי, שהיא תביא את הקינוח. כאילו שקינוחים זה הספציאליטה שלה. כאילו שחוץ מלשלוח את הנארוטו העברי הראשון לקנות גלידה בסוף הארוחה היא מבינה בזה משהו.
ואז היא נלחצת ושוקלת להתקשר ולבטל את כל ההגעה לארוחה רק כדי לצאת בכבוד יחסי מהענין.
ואז היא מתעשתת ואומרת לעצמה: "למה בעצם? למה אני כל כך מחמירה עם עצמי? מה יש באחרים שנותן להם את היכולת להכין קינוח ואין אצלי?".
ואז היא עונה לעצמה: "סבלנות, דיוק, כפות למדידת כמויות, תנור שעובד כמו שצריך, רצון להכין קינוחים".
ואז היא משתיקה את עצמה:" טוב, טוב, הבנו…".
ואז היא מנסה להזכר בקינוח שאחד מחבריה בעלי היכולת עשה, ושנשמע לה משהו שאולי היא תצליח להתמודד איתו. ומיד פונה לחבר המסנג'רי שלה, הsiri של מישור החוף, עפר צרפתי, בעל הבלוג המופלא "אוכל אמיתי", ומבקשת בדחילו את המתכון לקינוח הטפיוקה שהיא זוכרת במעורפל שהוא עשה.
עפר לא מצליח, לצערה, למצוא את המתכון. אך בהיותו חבר של אמת, הוא שולח את החסה ללייזה פאנלים, שלמיטב זיכרונו פרסמה אף היא מתכון. הפעם החסה מצליחה למצוא את המתכון בסלונה, ואחרי שהיא קוראת אתו היא מפציצה את לייזה בשאלות כמו: "לא הבנתי. זה אמור להראות כמו במתכון? שכבות שכבות? או שצריך לערבב את זה? (בבקשה תגידי שצריך לערבב… בחיים לא יצא לי שכבות יפות כמו שלך…)". לייזה עונה שאפשר גם וגם ושאי אפשר ליפול עם טפיוקה. הה! כאלה משפטים מנבאים, בדרך כלל, את המקרה היחיד שבו נפלו עם טפיוקה.
החסה פונה בדחילו לבישול הטפיוקה. בהתחלה זה קל – להרתיח מים אפילו החסה יודעת. לשפוך פנימה את הטפיוקה זה גם קל. תחושת דה ז'וו קלה לתקופת העבודה במפעל הטפטפות בקיבוץ חצרים. הגרגרים האלו – מישהו בדק שהם באמת צמח עמילני ולא סיליקון?
משם היא פונה להכנת סורבה המנגו. מנגו שנקנו בשורצקי, והובאו על ידי האיש של הירקות מהמאחורה של החנות, שזה רק למבינים ולקוחות ותיקים. היא מתחילה לקלף אותם. תוך שניות המטבח נראה כמו שדה קרב של, ובכן, מנגואים. מיץ מטפטף לכל מקום, רסיסי קליפות נדבקים לשיש, בעוד החסה מנסה להבין את המבנה המטומטם של הפרי הזה. חוסר סימטריה מקומם! והכל נמעך ונדבק ונוזל…
ואז למג'ימיקס, שכמובן לא עובד, וכמובן שזה בגלל שהוא לא בחשמל אבל לוקחות בערך חמש דקות עד שהתובנה מחלחלת לראש החסה. במקרה במקרה יש בבית מיץ תפוזים, שזה ממש נס כי בימים כתיקונם החסה היתה צריכה לעזוב את הכל ולאוץ למכולת להביא בעוד הטפיוקה נשרפת על האש…
אוי! הטפיוקה! וכתוב בפירוש שצריך לערבב מדי פעם… זה אמור להיות אפרורי כזה? כמה פעמים מותר להטריד את לייזה בשאלות דביליות? ולמה זה נדבק לתחתית?
בדהרה לסורבה מנגו – יוצקת לכלי ומנסה לדחוף אותו למקפיא. המקפיא, כמובן, מאיר פניו אלי, בעוד פיתות עתיקות גולשות על שקיות סנפקרוסט פגות תוקף. מפנה, זורקת, מנקה ומכניסה את הסורבה. איפה הייתי? הטפיוקה!!! לערבב!!!
הטפיוקה כבר כמעט כמעט שקופה אבל בהיות החסה רק חסה, אין לה כבר סבלנות לכל הענין. מוסיפה קרם קוקוס, סוכר, יוצקת לכלי רק בשביל לגלות שבערך שליש מגופי הסיליקון נצמדו אכן לתחתית הסיר ומסרבים להפרד.
עכשיו כבר אין ברירה והמטבח חייב לעבור טיהור. מנקה כתמי מנגו מהתקרה, רוחצת את המג'ימיקס הדביק, וגם את כל הסביבה שלו. ופונה לסיר. כאן המקום לציין שרק לפני ימים ספורים ביצע אב הבית החלפה של סיפון הכיור מפאת סתימה, שבעטיה גזרה החסה על אנשי הבית צום, פן ייפול ולו פירור לתוך הכיור. ועכשיו – לכי תגרדי את הגולות השמנמנות והצמיגיות האלו מהתחתית, וגרוע מכך – לכי תמצאי אותן, שקופות וחלקלקות ותוציאי אותן מהכיור…
ואז היא ממלאה את הסיר מים, מניחה אותו בכיור, מתעלמת מבועיות הסיליקון והולכת לישון.
אני מאד אוהבת את חסה פורת יוסף, אבל חשוב לי לומר שזאת רק אחת משלל זהויות שקיימות בתוכי. ולמען הסר ספק – גם נועה וגם האדונית הן בעלות ידיים טובות, סבלנות ודיוק. ולכן אני מצרפת את גרסת האמת.
האמת:
בשורצקי יביאו לכם פירות מהממים מהמאחורה של החנות אם רק תבקשו. וגם הפירות מקדימה הם סבבה…
יצא אחלא קינוח. אפילו הפורת המחמירה אמרה!
לא היו באמת טיפות של מנגו על התקרה (אם כי הוא בהחלט נזל וטפטף כמו משוגע).
וכל הקטע על התחתית והכיור וזה שהלכתי לישון – זה באמת קרה. אפשר לומר שכל כתיבת הפוסט הזה היא רק ניסיון לגנוב עוד כמה דקות לפני שאצטרך ללכת ולהתעמת איתו.