כשאני עובדת אני צריכה מוסיקה ברקע. אין לי העדפה ברורה לגבי סוג המוסיקה, העיקר שתהיה באחד הז'אנרים החביבים עלי, ויש כמה וכמה מהם. על המחשב שלי מאוחסנת כמות לא מבוטלת של המוסיקה החביבה עלי, אבל לעתים אני מעדיפה דווקא הפתעות. כך התוודעתי לאתר המוסיקה musicovery.com. באתר הזה אפשר לבחור ז'אנרים של מוסיקה ואיפיון, כלומר: אנרגטי או רגוע, מלנכולי או שמח וכל הקשת שביניהם. אינסוף אפשרויות וצירופים שמניבים פלייליסט מרנין ולעתים מפתיע.
לרוב אני בוחרת באתר הזה הרכב כמעט קבוע של ז'אנרים, וכדי לגוון – משנה קצת את האיפיון לפי מצב רוחי. סך הכל – די דומה. כך למדה האוזן שלי לזהות ולהתאהב בזמרת אחת בעלת קול מלטף, שירים מרגשים ולחנים שמצליחים לגעת לי בלב. בעידן האינטרנט לא לקח לי הרבה זמן למצוא אותה ולהתוודע למגוון שיריה. בארץ לא שמעו עליה. בארצה שלה – אנגליה, היא כוכבת גדולה, שלמרות גילה הצעיר יחסית כבר הוציאה חמישה או שישה אלבומים מצליחים. שמה הוא קייטי מלואה K
atie melua, ולפני כחודשיים, כך נאמר לי, יצא האלבום האחרון שלה – Secret Symphony. צעירתי, שהיתה בלונדון בחופשת הפסח האחרונה עם סבה וסבתה, נשלחה לחפש עבורי אלבום שלה ("כל אחד משלושת האחרונים יהיה מעולה" היתה ההנחיה, שבאה בלי לדעת כמה כאלו הוציאה בדיוק) וחזרה עם האוצר הזה ועם פיסת המידע החשובה הזו.
בדיסק הזה, כמו בכל האלבומים שלה, קייטי מלואה שרה בליווי של תזמורת לא קטנה, והצלילים מעניקים לטעמי עומק לשירים. הקול שלה, כמו תמיד, נע בתוך מנעד רחב ובשבילי היא לא סתם שרה יפה, אלא ממש מנגנת על מיתרי הקול שלה. מצאתי ברשת קליפ של "The making of…" שבו היא מספרת על תהליך היצירה של האלבום הזה. אהבתי את איך שסיפרה, את החלק היוצר שלה, שנשמע כל כך בוגר ומנוסה ואז לראות אותה בבית הדפוס, מרוצה כילדה קטנה בחנות צעצועים, מפקחת על תהליך ההדפסה של האלבום בעיניים נוצצות. אבל יכול להיות שאני כבר משוחדת.
איני מבקרת מוסיקה, וגם לא מבינה גדולה או מתמצאת מאוד, אבל אני מאוד אוהבת מוסיקה, ובשבילי קייטי היא חברה קרובה, שהמוסיקה שלה היא אי של עונג, מוסיקת רקע לרגעים של קושי ושל חסד. הדיסק שקיבלתי מונח על שולחן העבודה שלי מאז שהגיע לכאן, ושיריו הצטרפו לפלייליסט החביב עלי, מתנגנים באוזניי, מוכרים-לא מוכרים. אני אוהבת לשמוע שירים שאני מכירה את מילותיהם, לשיר עם האמן בקולי קולות או ממש בשקט ולהרגיש את הצלילים מלטפים לי את הלב, אבל הכי אני אוהבת לשמוע שירים חדשים ולא מוכרים של זמרים שאני כל כך אוהבת. יש בהם משהו מוכר, כי סגנון מוסיקלי הוא משהו שעובר כחוט השני בכל מה שיכתוב אותו מוסיקאי, אבל יש בהם משהו חדש, בדרך כלל מרגש, ואז אני כולי מרוכזת במילים הלא מוכרות, מסוקרנת מהטעם המוכר-אבל-חדש ומחכה לרגע שהמילים יתגלגלו על לשוני מוכרות ונוגעות, והשירים החדשים יצטרפו לחבריהם שכבר מתנגנים בתוכי, לוקחים חלק בחיי.
