קיבוץ בהפרעה

אני בת משק, קיבוצניקית, באתי להתקבל לקיבוץ…ויצאתי יחפה עם תובנות. זה מה שכתבתי לקיבוץ לכבוד יום כיפור.

בחורה עם מחשב נייד

היום התבשרתי בבשורה. אך זו לא הייתה בשורה כמשקל זהה להודעה/ידיעה/מודעה, זו הייתה בשורה שמשקפת מאחוריה השקפה עמוקה, או שאיננה עמוקה אלא לוקה במחלה, או שאיננה לוקה במחלה, כי מחלה דובקת בגוף חיי, והרי הגוף הבא הוא איננו ממש חיי אלא מסתמך על מספרים, סטטיסטיקות, מכון מדרוג חיצוני-עסקי ובוחנים אנונימיים בעלי דיפלומות, ותקנון כמובן. מה שבטוח הוא איננו הגוף האנושי, הפועם, הלוחם, האידיאליסטי שהקים את גן העדן שלתוכו נולדתי. גן העדן – פלמ"ח צובה שהקימו הדור הראשון. הגוף – ועדת קליטה באישור הנהלת הקהילה של צובה 2013.

אני בת משק, דור שלישי, שנכנסה לקליטה. תמה, נעים מאוד, וודאי שאתם מכירים אותי, נולדתי כאן, גדלתי כאן וגם יצרתי קשרי חברות, עבודה ואהבה עם לא מעט מהחברים כאן, שלא נדבר על משפחה. נכנסתי למועמדות לקליטה השנה, אחרי שנים של מחשבה וחלומות על יצירה וחיים בקהילה כאן, לבסוף עשיתי החלטה שקולה כי צובה זה מקום אליו אשמח לחזור עם שותפי לחיים שאולי ועם ביתי הצעירה רָניָה-דור רביעי בצובה.

עברנו תהליך מורכב בועדת הקליטה – מבחנים פסיכוטכניים קרים ומנותקים משאלות של קיבוץ ואידיאולוגיה, ראיון עם פסיכולוגית שאיננה מכירה אותנו, בדיקות דם של 12 מבחנות, בדיקה גופנית, הצגת משכורותינו, מבחן אמינות מול מחשב שבודק אותי (על זמנים של 7 שניות לענות שאלה – אם לא עניתי בזמן – אמינותי מתערערת והמחשב דואג לכתוב לי "נמצאת לא אמינה בחלק מהשאלות, אנא ענה על השאלות הבאות באמינות מרבית" – נשבעת בסבתי שמתגלגלת כעת בחוסר נוחות פה בגבעה ממול – לא שיקרתי). מבחינת ועדת קליטה – היו לנו ראיונות אישיים עם חלק מחברי הועדה, כאשר הריטואל החוזר היה מעיין "מסע הפחדה" שדאג שוב ושוב לשאול אותנו כיצד נגיב עם מגבלות וגזרות בקיבוץ (מה תעשו אם לא תוכלו לעבוד במה שתרצו/ אם תגורו בדירת 40 מטר עם ילדה קטנה וכו'…), אך אפילו לא פעם אחת דיבור בשבחה של צובה, בגאווה על המקום הזה – משהו מעיין "זה מקום שכדאי לחיות בו, נשמח שתשובו הביתה". במבחן הפסיכוטכני שבודק יצירתיות נפסלתי מייד כי סימנתי קו לא כשורה, הבוחנת לקחה ממני את הדף ולא יכולתי לסיים את המבחן (אשמח להראות את תיק העבודות של התערוכות שיצרתי ולהוכיח ולו במקצת את שבידיי). אבל, נשכנו שיניים בתהליך הקליטה והאמנו כי אידיאל הקיבוץ השיתופי והחיים כאן הוא מעבר לפרטים הקטנים והמעצבנים בקליטה אליו, "חייבים לסנן איכשהו" נאמר כל פעם, את זה אני מבינה ואף מקבלת, עצובה מעט, אך מקבלת. סבתא ברכה ז"ל וסבא עזרא אגב, לא תמכו ברעיון וטענו כי כל בן משק באשר הוא רשאי לחזור הביתה, גם אם זה אומר לחכות בתור כמה שנים.

"הבשורה" שקיבלתי היום, היא שקיבלו לקליטה 3 זוגות מקומיים (שלפחות אחד מהם בן משק), וזוג אחד "מבחוץ" – לא נולדו, לא גדלו, לא תרמו, לא בנים של אף אחד. אני מברכת את שלושת הזוגות הראשונים שהתקבלו, את הזוג הרביעי גם – הוא לא אשם. זו המערכת – ועדת קליטה, שרצתה להיות "נכונה", "צודקת",אובייקטיבית, אך סטתה, ובגדול, ונתנה בסופו של דבר לציוני המבחן הפסיכוטכני הממוחשבים תואר של שליט יחיד. כן – הציון הסופי של כל זוג הוא הנתון העיקרי של ועדת קליטה, והציון הסופי מורכב בעיקרו מהמבחן הפסיכוטכני, אחרת איך תסבירו שזוגות צעירים שאחד מהם בן משק (בעלי תואר, עבודה מסודרת וכמיהה לשוב הביתה) נופלים ב"קרב" לשוב הביתה אל מול "זוג מבחוץ" שהוא אולי מאוד סימפטי, אבל מה לעשות – אף אחד ממשפחתו לא עמל ויגע כל השנים ע"מ להקים את המקום הזה – המשפחה הזו. בתכלס – קרן תמיר ומשפחתה, כשהיא הבת היחידה שביקשה לשוב לצובה, מתי סילברמן, ביני ודפנה, אני ושאולי ובתנו, לא התקבלנו לקליטה על פני זוג חיצוני לגמרי – נשמע הגיוני? אף אחד מהקיבוץ עד כה לא יודע לתת לי תשובה מספקת. וזה מוזר, כי הגיון אמור להיות, גם חוכמה , ורגישות, אך נראה כי המקום בו אתם חיים הפך למין מפלצת שאין לה זהות שנקראת – הקיבוץ. כל התשובות שקיבלתי היו – זה התקנון שהקיבוץ קבע לעצמו לגבי קליטה, הקיבוץ ייתן לך "להתמודד" שוב לקליטה שנה הבאה, הקיבוץ ככה וככה…. אבל אין אף אחד שאומר את דעתו, ו"הקיבוץ" כמין מערכת ממוחשבת, לא יודע לדוגמה להבחין ברגש האימהי שאומר שאם בת אחרונה ממשפחה מבקשת לחזור הביתה, ושנה הבאה היא כבר לא תוכל להיקלט כי בעלה עבר את גיל 40 (אסור לגשת לקליטה אחרי גיל 40) – זה פשוט לא הגיוני ולא אנושי בעליל לתת לזוג צעיר מחוץ לצובה את מקומם הלגיטימי בקיבוץ!
שלא נדבר על "רווקים", שבגלל החלטתם להמתין עם בחירת השותף לחיים, זוכים ברוב המוחלט של המקרים להישאר מחוץ לתיבה, גישה אנטי אנושית ומשפחתית של קיבוץ.

וכך קורה, שבקיבוץ עם בעיית דיור קשה הנראית לעין כבר שנים, בו הדירות ומקומות הקליטה גם ככה מצומצמים – ועדת קליטה מחליטה כי רבע מהנקלטים השנה יהיו אנשים ללא שום קשר לקהילת צובה, וכי בחירות קרות על בסיס ציון הן ראויות יותר משכל ישר של "שבו בנים לגבולם". אציין כי החלטה תמוהה זו כבר התקבלה גם בשנה שעברה וזו שלפניה –שוב, למרות כי בולטת כבר מספר שנים העובדה שהמשק לא יוכל לתת להרבה מבניו, הרוב יש לומר, לחזור לשורותיו, עקב מצוקה בדירות ומבנה דמוגרפי שרוצה לשמור על איזון מספרי. לפני שנים, שהיה לצובה מקום לקלוט ולא הייתה חזרה מאסיבית של בני משק לקיבוץ, קבלה של יחידים וזוגות לגמרי "מבחוץ" הייתה ראויה ואף מבורכת, אין לי משהו נגד גיוון הקהילה, אך כאשר העתיד הקרוב נראה לעין, ובני משק מקבלים עוד ועוד סירובים, ההחלטה המוסרית והמשפחתית ביותר על פי ההיגיון הפנימי שלי ושל חבריי, בני משק אחרים בצובה – היא קבלת בני משק ובני זוגם בלבד. חשוב לציין את העובדה שיחד עם בן משק מגיע לרוב בן זוגו מ"בחוץ" – אז הגיוון עדיין נשמר למעשה.

ומעבר לכך, שיטת הבחירות הנוכחית מוכיחה כי המערכת מחפשת אנשים כמה שיותר מערכתיים, קונפורמיסטיים, לא כאלה שיאמרו את דעתם בכל מחיר, כאלה נוחים, עונים תשובות שהמחשב אוהב, שיכנסו למערכת הקיבוצית בשקט, בלי לעשות גלים, בלי להעמיד שאלות מוסריות/אידיאולוגיות/עסקיות/קהילתיות לדיון מחודש. וכך, בדוגרי, זוגות רבים, שהם חלק מחברי, כולל אני, מקבלים עקב תשובותינו למחשב ולחברים בועדת קליטה, ציון נמוך יחסית, ונותרים בחוץ. (אציין חברת קיבוץ ותיקה אחת שכן נתנה הרגשה טובה ואחרת). ושנה הבאה, כך אני מבינה, נוכל שוב להגיש מועמדות, אך שוב, יהיו זוגות "מערכתיים יותר" מאתנו ונשאר בחוץ. איך אמר לי אחד מחברי ועדת קליטה באחת משיחות הקליטה שלנו, בה סיפרנו על הרעיונות שלנו לפיתוח הקיבוץ (חידוש הנגרייה, חווה לרכיבה טיפולית ועוד…) "זה בעייתי להיות יצירתי בקיבוץ" – סתמתי את הפה מלפלוט עוד רעיונות ולהרגיש "חולמת" מדי, והרהרתי בייני לבין עצמי איך נבנה קיבוץ אם לא על יכולות של חידוש, יצירה, הפרחת שממה וכו'. אבל נראה כי צובה במקום אחר כעת, ולפי בחירות ועדת קליטה וההוויה בצובה, היצירתיות הגדולה ביותר היא בציוריו המקסימים של מוטי בלבין על קירות חדר האוכל.

ואם נעמיד את עצמינו בתור חברי הועדה, שהציעו עצמם לתפקיד כבד המשקל של קולט בקיבוץ צובה, ואני מקווה שמתוך אמונה כי הם אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, יכולת להבין את האחר ויכולת של ביקורת עצמית וחיצונית – אני רוצה לומר : מי שיש לו את התבונה והאומץ להסתכל בעיניים (של הנקלט במקרה הזה) יכול לדעת טוב מאוד מי עומד מולו. מבחנים ע"י חברה חיצונית, סטטיסטיקה, בדיקות דם– אלה הם דרכים נוחות, אך בעיתיות מבחינה רגשית ומוסרית, כדי לתפוס את מלוא הבמה בהחלטה הקריטית את מי מקבלים לקיבוץ, ואת מי לא.

אנחנו, כמשפחה צעירה, ויתרנו על מועמדותנו לקיבוץ, והחלטנו כי למרות הנוחות והחיים הטובים שנוכל להעניק לעצמנו ולילדינו, יש ערכים חשובים יותר אותם נרצה לבנות ולטפח, וכי חשוב לנו שהמקום בו אנו חיים יהיה נכון והגיוני ושנוכל להסביר אותו לילדינו ביום מן הימים. הקיבוץ שהכרתי אינו עוד מה שהוא, אני נעצבת וכואבת על סבא שלי שהיה שותף לחוויה המעליבה שבדחיית נכדתו לקליטה בצובה, על פני זוג שהוא מעולם לא הכיר. ומברכת את עצמי ואת משפחתי הצעירה על ההחלטה להתרחק ממקום שהתרחק כל כך מליבו ומהעוצמה החברתית האמיתית שהייתה לו פעם. אני יודעת ומכירה המון אנשים בצובה עם לב נפלא, בעלי תבונה וחכמה ושכל ישר, משפחתי המורחבת היא חלק מהקיבוץ, חברי הטובים שם, אך נראה שהמושג האמורפי "קיבוץ" ותקנותיו הרבות, אכלו את מה שמבפנים.

חשבתי להחתים כאן את חבריי שתמכו בכתיבת המכתב הזה, ושאר צעירים בצובה, אבל אניח לכל בן משק לומר להוריו, שנראה לנו שהגיע הזמן לשמור את מקומותיו המועטים של הקיבוץ, לבניו.