הדיו על מסמכי הגירושין של עמי טרם יבשה והוא כבר מגשש דרכו חזרה אל עולם הפנוים-פנויות.
בזמן שהוא מכיר במסיבה גרושה נחשקת ומנסה ללמוד בעזרתה את חוקי המשחק החדשים, מגיעה שיחת טלפון מפתיעה.
עמי מתבשר שאביו שוכב בבית החולים לאחר שלקה בשבץ מוחי.
בשורה שהיתה גורמת לכל אחד לזנק ישירות לבית החולים.
אך עמי טעון, הוא לא פגש את אביו מאז שנטש אותו ביום לאחר בר המצווה שלו.
לבסוף הוא מגיע ומגלה שאביו שרוי בקומה.
האב, כמו חש את בנו, מתעורר בדרך נס למשמע קולו.
בלית ברירה מוצא עצמו עמי לכוד ליד מיטת אביו ונאלץ להתמודד עם משקעי העבר, הרצון העז לנטוש את אביו כפי שנטש אותו ומצד שני ההתמודדות מול מערכת הבריאות.
האישפוז בבית החולים והשיקום גורמים לו ליאוש ותסכול.
עקב צפיפות החולים מוכנס אביו לחדר קטנטן ביחד עם חולה נוספת המלווה בביתה, גרושה אף היא.
עמי מנסה לנהל במקביל מערכות יחסים עם הפנויה הסקסית שהכיר במסיבה ועם ביתה של החולה השכנה, אשר ביחד הם מנסים להאבק במערכת הקורסת אל מול עיניהם.
בדילמות של אנשי הרפואה שמאידך רוצים להעניק לחולים את הטיפול טוב ביותר מול דרישות האדמיניסטרציה לעמוד בתקנים ובתקציב מוגבל ביותר.
עדות לחוסר האונים של החולה הקטן מול המערכת הגדולה.
קח את אבא של ולך לעזאזל – תיאטרון הבימה
את ההצגה כתב רמי ורד, לאחר שהתמודד בעצמו עם אביו שקבל שבץ מוחי.
היא נולדה כפוסט נוקב שדי מהר היה ברור שיהפוך למחזה ומשלבת סיפורים שחווה עם ספורים ששמע מחולים אחרים ובני משפחותיהם.
ביים ברגישות קומית אמיר וולף
משתתפים: אבי קושניר בתפקיד הבן, שיודע להפוך כל סיטואציה קשה לקומדית בכשרון גדול.
ריקי בליך הענקית כבתה של החולה הנוספת בחדר תורמת לכך לא פחות.
הגר שיפמן היא הגרושה הסקסית אותה הכיר במסיבה.
שיפי אלוני הנהדרת משחקת את העובדת הסוציאלית הלכודה בשבי הבירוקרטיה.
אורי אברהמי ותמי ספיבק ממלאים את תפקידם נאמנה כהורים המבוגרים המאושפזים.
רוי מילר הרופא האדיש והילה שלו האחות – הדמות היחידה בכל המערכת שבאמת אכפת לה מהחולים (וגם קצת מנסה להתחיל בעצמה עם עמי).
לצערנו הנושא עולה באופן תדיר, יחס המדינה אל הקשישים, ביחוד כאלו שאין להם פנסיה גדולה וקופות חסכון מנופחות, אלא האדם הממוצע שעבד קשה, ושלם כל החיים לקופת חולים וביטוח לאומי.
הצפיפות הגדולה בבתי החולים, המחסור בכח אדם ותקציבים שמאלץ את הצוותים לנהוג בצורה קיצונית.
כל אחד מאיתנו יכול להזדהות באופן אישי עם המאבק מול גופי הממסד.
ההרגשה שאם לא תעשה בעצמך את הצעד ותעזור לבן המשפחה אף אחד אחר לא יעשה זאת.
זוכרת היטב שיחה שהתרחשה לפני כעשור, עת סבתי ז"ל עמדה להשתחרר משיקום, עם עובדת סוציאלית שהעלתה בפנינו את האפשרות של הכנסת מטפלת הביתה או מעבר לבית אבות.
המצוקה והקושי שלה להכיר בכך שאינה יכולה להיות יותר עצמאית, הדילמה הכלכלית, החיפוש אחר בית אבות מתאים.
למזלנו הצלחנו להתמודד ואמי אכן מצאה עבורה מקום מקסים, חמים, ביתיי וקטן שהביא לה המון שמחה בשנותיה האחרונות.
אך מה עם כל אלו שאין מי שידאג להם? הזקנים הערירים או אלו שבני משפחתם נאבקים בעצמם על פת לחם?
באולם שבו רוב הצופים היו בגילאי 70+, בעלי ואנוכי הרגשנו שהורדנו משמעותית את ממוצע הגילאים.
בזמן ניגוב הדמעות, חלק מעצב וחלק מצחוק – לא יכלתי להפסיק לחשוב מה הם הרגישו כשצפו בהצגה.
האם תהו מה יעלה בגורלם אם וכאשר יגיעו למצב דומה?
האם דמיינו את ההתמודדות של בניהם ובנותיהם בסיטואציה שכזו?
איך ישנים לאחר שכל כך הרבה מחשבות מטרידות צפות בראש בעקבותיה?
ואולי רובם בכלל היו מבית האבות היוקרתי הסמוך לאולם התיאטרון ושמחו/סמכו על כך שהם מבוססים מספיק בכדי לחסוך עגמת נפש שכזו.
קומדיה שחורה על נושא רציני במציאות מטרידה ולא פשוטה.
קשה להאמין שזהו המחזה הראשון אותו כתב ורד וכמה נכונה היתה הבחירה באנשי המקצוע וצוות השחקנים שעזרו להרים את ההצגה לרמת מצוינות שכזו.