לאחרונה למדתי דבר חדש. חדש לי לפחות. לנשום. טוב נו, ברור שאם אני כותבת עכשיו אני נושמת, משמע חיה. אבל מעבר לנשימה, המורכבת משאיפת חמצן ונשיפת פחמן דו חמצני, למדתי לנשום במים. באחד הפוסטים הקודמים התייחסתי לחווית הילדות שלי בבריכה, ולתחילת חוויה מתקנת.
אז במסגרת החוויה המתקנת, התחלתי לנשום במים. וכמו הילדים שעושים דרכם בשיעורי השחיה הראשונים, למדתי לצלול, ולשבת על הקרקעית בתנוחת יוגה. ועם הזמן, המרחקים עלו (או ה"נפח" כמו שקוראים לזה המקצוענים), וכבר לא סופרים בריכות, אלא סופרים מטרים (הזדמנות לשפר את יכולות הכפל והחילוק של/ב 25), ונושמים.
הנשימה, הריכוז במה שקורה לגוף, לבועות שנוצרות בנשימה, לכיוונונים שניתנים לתנועה טובה יותר, לחיבור של הכל יחד. והנה אני נושמת במים.
וגיליתי שהבריכה הפכה להיות כמו מאהב 🙂 אני מחפשת כל הזדמנות להיפגש איתה, להתחבר אליה, וכשאני הולכת, אני מחכה כבר לפעם הבאה.
הנשימה במים היא מדיאטיבית, מאפשרת את פסק הזמן שלא מתאפשר (לי לפחות) מספיק ביום יום. ואני יוצאת ממנה מסופקת (גם כמו ממאהב אולי ?), ומוכנה להמשך השגרה שלי.
ואם כל הטוב הזה לא מספיק, ביתי הצעירה הצטרפה, ו"נדבקה" גם היא בענין. עכשיו יש לנו חוויה משותפת נוספת, שבה לכל אחת את האתגרים שלה, אבל בהחלט גם רגעים משותפים של צלילה לקרקעית, חיבוק ועליה משותפת לפני המים. שיתוף מרגש בהישג נוסף שקרה, ובכלל….
אז אף פעם לא מאוחר להתנסות. מקסימום עברתם הלאה או כמו במקרה הזה, חוויה מתקנת נפלאה שהרחיבה את העולם שלי. השינוי שלנו, השינוי שבנו, תמיד משפיע על המעגלים מסביב. אין לדעת כמה רחוק, כמו אבן שמוטלת למים, ויוצרת בהם תנועה מעגלית מתפשטת. לפעמים נראה שלשנות את האחרים יותר קל, ואנו משקיעים בזה זמן, אז יצירת אפקט אמיתי לא באה משם, היא באה מבפנים. מאצלנו.