קוראים לי שולמית, אני בת 41.5. נולדתי וגדלתי במושב עלמה שבגליל העליון ואני לוקה בניוון שרירים ומרותקת לכסא גלגלים. אני מתגוררת במעון למוגבלים.
התקבלתי לעבוד בחברת החשמל ביוזמה מבורכת של החברה לשלב עובדים בעלי צרכים מיוחדים בשוק העבודה.
את העבודה בחברה התחלתי באגף השיווק. לפני כמה חודשים ביקשתי לעבור ליחידת הדוברות ונעניתי בחיוב. כבוגרת תואר בלימודי תקשורת רציתי ללמוד ולהתנסות בתחום ולרכוש הכשרה במסגרת מקצועית.
מבחינתה של החברה, העברתי ליחידת הדוברות, היא הענקה אמיתית של הזדמנות ראויה לבעלי מוגבלויות – לא רק לעבוד בחברה אלא לעסוק בפועל בתחום אותו למדנו.
זוהי הוכחה נוספת שחברת החשמל לא רק מקבלת עובדים, אלא קולטת אותם ועוטפת אותם בחום ואהבה. אני מאמינה שהזדמנות זו שהעניקה לי החברה היא רק תחילתה של דרך – בסופה אכן אממש את כל אשר שאפתי וייחלתי לו.
אבל הדרך למימוש שאיפותיי והשגת מטרותיי לא הייתה פשוטה – להפך – היא הייתה רצופה במכשולים רבים. דרך ארוכה, קשה ומורכבת עברתי, הכרוכה בהתמודדויות לא פשוטות מול הסביבה ומול המוסדות – הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית. מאבקים בלתי פוסקים במה שנקרא 'בירוקרטיה' זו משימה כמעט בלתי אפשרית, הדורשת לשכנע את הסובבים, שהנכות האמיתית היא לא בראש. וזה קשה מנשוא.
הדרך שעברתי החלה בגיל 3.5, עם גילוי מחלת ניוון השרירים. שנתיים לאחר מכן משפחתי עברה טרגדיה קשה עם אובדנו של אחי ז"ל בתאונת עבודה. שנה לאחר מכן נפטר אבי ז"ל ממחלה קשה בגיל צעיר. אמי, שתבדל"א, התאלמנה בגיל 46 ונאלצה להתמודד עם השכול ועם גידול הילדים לבד.
אני זוכרת את עצמי כילדה, מחזיקה את ידה של אמי ומנחמת אותה בלילות הארוכים והכואבים שעברנו יחד. בעקבות הטרגדיות שעברה המשפחה ,הפסקתי את טיפולי הפיזיוטרפיה וכך איבדתי לחלוטין את היכולת ללכת. הייתי רק בת 12 לערך, ואני זוכרת את היום שבו הביאו לי לראשונה כסא גלגלים… חרב עלי עולמי. ביום הזה לא זרחה השמש מבחינתי.
שש שנים לקח לי להפנים ולהשלים עם העובדה שלא אלך עוד. רק בגיל 18 לערך גמלה בליבי ההחלטה להתיישב בכסא גלגלים. ביום הזה אמרתי לעצמי: "אני לא נכה. אני מוגבלת. לא אתן למגבלה להכניע אותי. לא אמות מבלי שידעו שהייתי קיימת".
משם החל מסע חיי, מסע ארוך ומתיש במטרה להגשים את רצונותיי ולקיים את אשר הבטחתי לעצמי.
עם סיום התואר במדעי המדינה ותקשורת ניסיתי להתקבל לעבודה, אך ללא הצלחה. זאת לא בשל המגבלה שלי, אלא בגלל בעיות טכניות, כגון: הסעה למקום העבודה, ליווי ועוד. זה מה שהביא אותי להחלטה ללמוד נהיגה. הבנתי שרק רישיון ורכב יאפשרו לי את עצמאותי. ואכן, התחלתי בתהליך לימוד הנהיגה, אך לצערי, במקום בו התגוררתי זה היה בלתי אפשרי, בשל המרחק. נאלצתי לעבור לאזור הקריות – שם אני מתגוררת במעון לנכים.
במסע הארוך הזה של חיי פגשתי אנשים טובים 'באמצע הדרך' ושצעדו יחד איתי מתוך אמונה בי וביכולותיי, ואלמלא תמיכתם וסיועם, לא הייתי יכולה להביא את היכולות שלי לידי ביטוי עצמי ולהגיע למקום בו אני נמצאת היום. האנשים המדהימים האלה הינם ממחלקת הרווחה, מהמעון, מהמועצה אליה אני שייכת, מעמותת אלווין – בפני כולם כולם אני מביעה את תודתי והערכתי.
התודה האמתית נתונה בעיקר לחברת החשמל, על שפתחה את שעריה בפני "קהילה נגישה" והעניקה לי ולחברי הקהילה הזדמנות שווה וראויה להיות חלק מעובדיה. ביום שהתקבלתי לחברה אמרתי: "נפתחו בפניי שערי שמים", ועל כך אני מברכת ומחזקת את ידיהם של אנשי חברת החשמל על הפרויקט המבורך. מבחינתי זו יריית פתיחה שתלמד גופים וארגונים אחרים לפתוח את שעריהם למוגבלים ולקבל אותם כחלק מן החברה. כן ירבו כמוה בישראל. הם דוגמא ומופת לכל מי שרק רוצה ללמוד ולהשכיל. הגיעה השעה שהחברה בישראל תפתח את ליבה בפני השונה והאחר והמושג הזה יימחק מהלקסיקון החברתי וכולם יהיו שווים. זה מה שאני מרגישה בחברת החשמל והייתי רוצה שכלל החברה תרגיש כמוני.
אודות פרויקט העסקת בעלי צרכים מיוחדים בחברת החשמל
כחלק ממדיניותה מעודדת חברת החשמל שילוב של עובדים בעלי צרכים מיוחדים במגוון המקצועות והתחומים המצויים בה.
לא מעט משאבים מוקצים לטובת התאמת סביבת העבודה וליווי אישי של העובדים הנקלטים בחברה.
רק לאחרונה הורחבו מעגלי הקליטה באמצעות פתיחת קורסים ייעודיים לבעלי צרכים מיוחדים, כך שהחברה תמשיך להיות בין החברות המובילות במשק בשילוב וקליטה של אוכלוסיות מודרות משוק התעסוקה.
כיום מועסקים בחברת החשמל כ- 100 עובדים בעלי צרכים מיוחדים. הם בעלי זכויות וחובות ככל העובדים, וזכאים לשכר מלא. מנהלי כוח האדם בחברה נרתמו לפעילות מבורכת זו וקידמו את העניין, כמו גם עובדי המחלקות שבהן מועסקים המוגבלים, אשר אומצו על ידי עובדיהן בצורה חמה ועוטפת.
