מחר ניסע ללונה פארק/ אילנה ברנשטיין. כנרת זמורה דביר, 2018. פרוזה, 223 עמ'.
בקולנוע יש אזהרת צפייה. PG מעל גיל 13, R מעל גיל 17. גם בספרות אנחנו זקוקים לכזו, אבל מותאמת לדרישה. הספר הזה צריך אזהרה ברורה: לא לאמהות רגישות, מוכות אשם, שלא מסוגלות לעמוד מול התהום האפלה ביותר של תת המודע האמהי ולהביט באומץ.
הטקסט הזה בחן את הסטמינה שלי. עד לקצה. וככזה הוא ראוי ומטלטל. אחת אחת מתמוטטות המוסכמות אודות אמהות והורות לאורך העלילה עד שהקוראת נותרת מבולבלת, חסרת נשימה, בלי נחמה ומשענת. רצף התודעה של הגיבורה מלווה אותנו, נדבק ולא מרפה, גם כשאנחנו מבקשים הפוגה. תקווה.
אמא צעירה, יחידנית ולא יציבה, כושלת בגידול שני ילדיה. בדלות ועליבות עוברים עליהם הימים וחורצים גורל אבוד. בלי הכנסה בדירה ישנה בחורף קשה, בלי מעט הדשן שילדים זקוקים לו בכדי לגדול. אובדן השפיות מתפשט החוצה מהאם כמו וירוס אל תוך דירתם והיא נאבקת להחזיק את הגבולות, בכדי לא לאבד חזקה על הילדים.
"הוא לקח את הצלחת והתיישב על השטיח מול הטלוויזיה המקולקלת. על המסך היה מודבק ציור צבעוני גדול שכיסה כמעט את כולו. זהירות- סכנה, קראנו לו… חשוב היה לי להכין אותם לחיים… על הפלקט הזה היו מצוירות כל מיני תמונות מהחיים. איש רע עם בולבול בחוץ, ילד נופל מחלון, אסיר קשור בשלשלאות." עמ' 33.
הטקסט כתוב בגוף ראשון, גוף שאנחנו לא חפצים בו. הוא מנוכר, חסר שליטה ואנחנו מתנערים ממנו. שלא ידבק בנו הגוף, שלא ידבק הטירוף. דרך המראה המלוכלכת משתקפת הביקורת החברתית הגסה על פולחן האמהות בחברה הישראלית. על ההקרבה הדמומה, המתבקשת.
שני צירי אשמה ליוו אותי, מצלים על הקריאה, מחביאים אור ותקווה. אחד כאם לילדים והשני כאשה אל אשה. זו שבתוכי והגיבורה. במובן הזה, הקריאה פה היא מעשה שגובל במזוכיזם.
לא בכדי פילס את דרכו אל הרשימה הארוכה של פרס ספיר. זה פרס שצריך שיינתן בעיניי על תעוזה, על תפקיד חלוצי בספרות ולא על התעלות בדרך סלולה. וזה פועלו של "מחר ניסע ללונה פארק" הנועז. אבל קחו מדבקת אזהרה: הספר הזה ישבור לכם את הלב.