קופיקו בראש המצעד!

בחורה עם מחשב נייד

בימים האחרונים אנשים מעלים ברשת רשימה של עשרת הספרים האהובים עליהם. המשפיעים, אלה שעשו להם קליק בלב.

כמובן שמיד נכנסתי לעיניין. אני והמילים, נו, עידית מילים, ברור שיש לי רשימה אינטילגנטית ומפוארת. הנה מיד אני שולפת אותה וכולם מהנהנים ואומרים ברור זו הרשימה של זאת והמילים שלה.

אבל האמת היא שראשית הקריאה שלי במחאה. אולי המחאה היחידה שהעזתי למחות בילדותי.

מיום שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את הספריה שהייתה בבית שלי, את היחס שקיבלו מילים. את ההתעקשות על שימוש מוקפד מותאם ובעיקר מגוון ועשיר במילה.

אמא שלי תמיד קראה, כמה ספרים במקביל. זוכרת אותה שקועה, עשן סיגריה מסתלסל מאחורי הדפים רגליה משוכלות. את התנועה של אצבע פוגשת לשון לחה במהירות ואז דיפדוף. ואני מביטה מהצד ובעיקר ממתינה שתתפנה אלי כבר. כי משעמם לי, כי מה יש שם בדפים מלאי נמלי המילים השחורות שמעניין יותר ממני?

היא הייתה קריינית נפלאה. כשקראה לי הרגשתי איך אני עפה, נישאת על ענן צמררי למקומות אחרים. בהגיה מדויקת מפרידה בין המילים נותנת לכל אות את המקום שלה.

מיד כשרכשתי את מיומנות הקריאה אמורה הייתי להכנס להיכל הקוראים הנלהבים. ערימה של להיטי הילדות של אמא נערמה ליד מיטתי יחד עם הר של ציפיות שאוהב אותם בדיוק כמוה. שאתמכר לליקוק האצבע ולדפדוף הכמה.

אבל אני לא הבעתי עיניין לקרוא. לא רציתי.

לא רציתי. ממש ממש לא רציתי לקרוא. לא רציתי להיות כמוה. או שלא רציתי שתפסיק לקרוא לי בקולה הנעים. או שפשוט העזתי, פעם אחת ויחידה. להגיד לא רוצה, מה תעשי לי?

הדבר הסב לה צער שלא נראה כמותו. היו לנו ויכוחים לוהטים. כולל נסיונות נואשים שלה, שכללו באופן לא שגרתי, איומים בסנקציות כאלה ואחרות, אך ללא הואיל!

את סיפוריה על כך שהייתה רצה לספריה השכונתית בימים בהם הייתה פתוחה שלוש פעמים ביום כדי להספיק להחליף ספרים דחיתי בביטול.

את ההבטחות ששם בין הדפים יפתח בפני עולם ומלואו הרחקתי ממני. עמדתי בסירובי.

עד אשר הופיע "קופיקו" בחיי. קופיקו היה נקודת המפנה.

הייתה לי יומולדת, והדודה האהובה שלי הביאה לי במתנה עותק של "קופיקו", אמא החווירה, שפתייה הפכו קו דק. ועיניה רשפו אש וגיצים. מה עבר לך בראש היא סיננה כלפי הדודה המבוהלת. שיקוץ! אמא פסקה. הילדה שלי לא תקרא את הפסולת הזו. הדודה נאלצה לקחת איתה את דבר התועבה.

זה כל מה שהיה צריך כדי לפתוח את התאבון שלי. לא רובינזון קרוזו, ולא נשים קטנות. לא אי המטמון וממש לא הרוח בערבי הנחל. קופיקו וחברו צ'יפופו הם ראשית הקריאה שלי!

בזמנו הייתה מגיעה ספרייה ניידת לשכונה בימי שלישי בצהריים. היא חנתה ממש ממול לבית שלי. סבתא שלי שהייתה מכורה לסיפרוני הרומן הרומנטי הייתה ממתינה לה עוד טרם בואה ואני איתה. לסבתא הייתה שיטה יעילה: בשעת הפתיחה הייתה גורפת לסל פלסטיק ערימת ספרונים וממהרת הביתה. דקות לפני נסיעת הניידת הייתה חוזרת עם כמה מהם אותם סיימה לקרוא ודואגת לה לאספקה לשאר השבוע. אותם הייתה קוראת לאט, מתענגת על כל מילה…

אני הייתי יושבת על מדרגות הניידת וקוראת בהנאה גלויה את כל סדרת קופיקו. אחר כך עברתי לצ'יפופו. עלילותיהם המטופשות גרמו לי לעונג.

סבתא שיתפה פעולה עם הסוד הכמוס שלי. בבית אסור היה לי לקרוא את דבר התועבה המשוקץ. האישה שמאוחרי הדלפק התרגלה להתנהלות המוזרה של המשפחה, הסבתא הממהרת והנכדה שלא הולכת, ושתיהן איך לומר זאת בעדינות קוראות זבל…

אינני יודעת איך בסופו של דבר נחשפנו קופיקו ואני. אמא התנהגה כאילו בגדתי באומה. כאילו מכרתי את סודות האטום ובו זמנית צרכתי סמים קשים ובצעתי מעשים מגונים בקטינים.

ואני, בעוז שלא ידעתי שקיים בי עמדתי מולה, ידי על המותניים ואמרתי נחרצות: אני זה לא את!

זה היה אירוע מכונן, אך חד פעמי. יעברו שנים, שעות טיפול רבות וממונות רבים עד שאצליח לומר זאת שוב, לעצמי מול המראה בשפתיים רועדות.

אינני יודעת אם ההלם או התבונה גרמו לאמא לשחרר. זו תעלומה משום שלשחרר אכן הייתה פעולה שלאמא שלי לא היה ועדיין אין מושג איך ולשם מה יש לעשותה.

אבל היא שיחררה. וברגע שהבנתי זאת הפכתי לקוראת. קוראת כל. קוראת מתענגת. צוללת. מתערסלת. קוראת סופגת עפה, נוסקת.

הפכתי לעידית מילים. קראתי וכתבתי. וקראתי עוד ועוד.

אז הנה רשימת עשרת הגדולים שלי. זה לא פשוט כי יש כמה עשרות… אבל זו טובה להיום, לעכשיו.

ומה שלא יהיה קופיקו תמיד יהיה בראש המצעד.

כל היתר אינם מדורגים לפי סדר אהבתי או השפעתם על חיי…

"קופיקו"

"השטן במוסקבה"

"התפסן בשדה השיפון"

"תולדות האהבה"

"צל הימים"

"רומן רוסי"

"עיין ערך אהבה"

"מאה שנים של בדידות"

"העולם ע"פ גארפ"

"עפיפונים"

יש עוד כל כך הרבה. אהובים, נוסטלגיים, כאלה שהיו אתנחתא, משענת, נקודת מפנה שאני מרגישה לא נוח שלא נכתבו כאן…

מקום מיוחד שמור ל"ג'ורג' ברניני חוזר הביתה" ול"מסעותי עם דודתי".

עוד חייבת לציין את "דברי ימי מנזר" ואת "מר מאני". וגם כמובן את "פעוטים היינו". את "יער נרווגי" ואת "שנת הבשרים שלי" וגם את "התיקונים" ואת "ספר יוסף" ואת "נוצות" ואת "ילדות" ואת "שנת הארנב" ויש עוד ועוד, בלי סוף.

כל אלה ועוד חלק מחיי בזכות השיקוץ… מזל שבא קופיקו והפך אותי לקוראת.