קומדיות רומנטיות והחיים עצמם

בחורה עם מחשב נייד

פעם אחת, לפני הרבה שנים, נפגשו אדם רגיל ונפש רומנטית. הם דיברו על הנושא הכי נדוש בעולם, אהבה. את יודעת איך זה, אמר האדם הרגיל, בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים, הם ביחד. היי! קראה הנפש הרומנטית, דילגת על הקטע הכי חשוב! ספר לי איך הם התאהבו, את כל הפרטים הקטנים. אה, ותעשה את זה מצחיק. וכך נולדה הקומדיה הרומנטית.
כשהייתי בכיתה ז' חברה הכירה לי את הספרים של ג'יין אוסטן, המלכה-האם. קראתי אותם אחד אחרי השני ברצף והצטערתי שיש רק שישה. מאז נדבקתי בחיידק… ג'יין אוסטן ידעה איך לג'נגל בין בניית מתח רומנטי בצורה אמנותית ממש לבין כתיבה שנונה של קטעים מצחיקים, בדרך כלל על חשבון הדמויות שלה, ועד היום אין לה מתחרים בכתיבת דיאלוגים מהירים וקורעים. לדעתי, היא זו שהתחילה את כל העסק. נדלג בערך 120 שנה קדימה, להוליווד, ונגיע לתקופת הקומדיה המטורפת, סרטים קומיים שהתמקדו בסיפור שנאה-שהופכת-לאהבה וכללו הרבה הומור תקלות ונפילות ודיאלוגים חדים בקצב פינג פונג. עוד משהו כמו 40 שנה קדימה, ננחת בשנות התשעים: התקופה הרותחת של הקומדיות הרומנטיות המעולות והמוכרות, שנחשבו סרטי חובה לכווווולם. מאז, קצב העשייה של סרטים כאלה ירד וירד עד שהז'אנר נעלם כמעט לגמרי. היום יוצאת קומדיה רומנטית אחת לכמה שנים, ואחת טובה לא עשו כבר המון זמן, לדעתי.

אז למה כל החפירה הארכיאולוגית הזו? כי סרטי קומדיה רומנטית (ק"ר) הפכו לזן בסכנת הכחדה! לא ברור מי למעלה החליט שאנשים לא רוצים לראות אותם יותר. אולי הם פתאום קיבלו שם של נחותים וכותבים לא רוצים להתעסק בזה, או שההצפה של ספרים רומן-רומנטיים-אירוטיים הוציאה למפיקים את החשק להתחרות בהם. בלי קשרים בהוליווד לא נוכל לדעת. בכל מקרה, בעקבות המצב החמור, אני רוצה להקים פה מאחז קטן, מקום שידאג לדבר על ק"ר (גם סרטים וגם ספרים), לנתח, לדון, לבקר ובאופן כללי להרעיש כמו שצריך את הנושא. ולמה צריך? כי ק"ר היא כמו גלידה ביום חם, משהו שאנחנו יודעים שלא יפתור שום בעיה אבל יעשה לנו טוב לכמה זמן. לסרטים כאלה יש תפקיד מוגדר, לנתק אותנו מהמציאות ולעשות לנו נעים בלב. ברור שהסיפור קצת דמיוני, רוב הבחורים לא נראים ככה והסוף הטוב שידוע מראש… טוב, נו, זה כבר מדע בדיוני. אבל כל זה לא מפריע לנו להנות. זאת אומרת, כל עוד מתקיימות כמה דרישות בסיס:

הכי הכי חשוב, שהסיפור יהיה אמין. נכון, זו בקשה קצת מצחיקה אחרי שהודינו מראש שהעלילה מופרכת, אבל עדיין, הזרימה של ההיכרות, הסיבה לזה שהזוג לא יכול להיות ביחד, שיא הדרמה ואז הפתרון והאיחוד המרגש, כל אלה חייבים להיות הגיוניים בתוך הסיפור. לא יכולות להיות תפניות בעלילה שהתגובה אליהן תהיה: WTF??? זה לא הז'אנר הנכון.

דבר שני, אם כבר גלידה, שתהיה מתוקה, או בקיצור, סולם CH. וב – CH אני מתכוונת לכריס המסוורת', כמובן. הסולם נקרא בעבר סולם בראד פיט, אבל נראה לי שצריך לעדכן מדי פעם. אז כן, רצוי שהשחקן יראה טוב, זה חלק מהפנטזיה. אין לי בעיה שגם השחקנית תיראה מצוין אבל זה לא כל כך מעניין אותי (ושכל אחד יתאים את הסולם לפי המגדר הרצוי לו, ברור).

דבר אחרון, הכתיבה. כמעט הכל תלוי בכתיבה. אין פה יריות ומרדפים, אין מתח, אין צילום מהורהר בשחור-לבן. יש פה דמויות שאנחנו צריכים לאהוב, והן חייבות לשנוא אחת את השניה (או אפשרויות אחרות, אבל זה בטור נפרד). הדיאלוגים, גם בספרים, צריכים להיות מהירים, חדים, חריפים, מצחיקים. הדמויות צריכות לתת תמיד את המענה המושלם למצב. זה לא אנחנו בחיים האמיתיים, שרק במקלחת בערב מצליחים סוף סוף לנסח את המשפט שהיינו צריכים להגיד. הכתיבה צריכה להשאיר אותנו ערניים כל הזמן, לא לשעמם לרגע, כי אנחנו כבר יודעים מה יהיה בסוף. הדרך חייבת להיות מעניינת.

אם יש לנו את כל הדברים האלה, זו התחלה טובה וכבר אפשר לחבב את הסיפור. מפה יש גם עניין של טעם אישי בהעדפות עלילה, אבל מכורים יאהבו בכל מקרה.

מה שאנשים פחות רומנטיים ולא חובבי ק"ר לא מבינים לגביהם, זה שאת הסרטים והספרים האלה אי אפשר לנתח בכלים של סרטים/ספרים אחרים. מי שצורך, יודע בשביל מה הוא בא. רמז: זה לא בשביל הבימוי/ זוויות הצילום או תיאורי הטבע/ המחשבות העמוקות של הדמויות. הקטע הוא להתרגש. הכיף הוא ללכת עם הסיפור והגיבורים את כל הדרך, להרגיש מכה קלה בבטן כשהם מבינים שהם התאהבו כנגד רצונם, וגלים של חום נעים כשהם סוף סוף מתנשקים בפעם הראשונה. גלידה! אפשר גם שוקולד, אם זה הדבר שלכם.

לכן, מה שאני אנסה לעשות כאן זה לבקר ק"ר בצורה אחרת, לא סתם כעוד סרט או ספר, אלא איך הוא עובד בשביל מי שאוהב את הז'אנר הזה: הדמויות הראשיות, כל אחת והשריטה שלה. איפה הגיבורים מתנגשים ולכן לא יכולים להיות ביחד. איך הם משנים את דעתם על האחר בצורה שנאמין בזה. הפתרון והנשיקה, או יותר מזה. ואז, הסיום הגדול, ה-happily ever after, זה שמשאיר אותנו עם חיוך דבילי על הפנים כשהכתוביות רצות. וכמובן, הכל צריך להיות מאד משעשע וקצת יותר טוב מאשר במציאות (העבודות, הבגדים, החברים המגניבים וכו').

כדוגמה מקוצרת אני אבזבז את אחד הסרטים שאני לא מתה עליהם: 27 שמלות.

הגיבורה: קתרין היגל (זה עוד יחזור על עצמו) כג'יין ניקולס, השושבינה הכי מוצלחת בסביבה, עם נסיון של 27 חתונות, שמצפה בקוצר רוח ליום שבו תתחתן בעצמה. חוץ מזה, היא מאוהבת בבוס שלה. שריטה: חייבת לרצות את כולם כל הזמן.

הגיבור: ג'יימס מרסדן הוא קווין/מלקולם דויל, עיתונאי ציני שמסקר חתונות בצורה מרגשת אבל בעצם לועג לכל התעשייה. שריטה: אשתו בגדה בו עם החבר הטוב שלו והוא איבד אמון בנישואים.

הם נפגשים בערב שבו ג'יין מדלגת בין שתי חתונות שאת אחת מהן מסקר קווין. הוא חושף אותה כשושבינה הנצחית וצוחק על התמימות שבה היא רואה את יום החתונה כיום הכי חשוב ומרגש בחיי אישה. היא כועסת עליו על ההסתכלות השלילית והלועגת שלו על חתונות, במיוחד כשהיא מגלה שהוא העיתונאי שכותב את טור החתונות המרגש שהיא אוהבת לקרוא. תוך כדי,  אחותה גונבת לה את הבוס, קווין מלמד אותה שהיא צריכה לעמוד על שלה ולדאוג גם לעצמה ועולה על ההתאהבות חסרת התקווה שלה בבוס. הם משתכרים ושוכבים, רבים, היא לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם. טעונה בהרבה עצבים, ג'יין עושה טעות גדולה מול אחותה, החיים שלה מתפוצצים בפרצופה, היא מבינה שקווין צדק כל הזמן והולכת לספר לו את זה מול 200 זרים. הסוף.

הבעיה הכי גדולה שלי עם הסרט הזה היא שלא האמנתי לו, לא הצלחתי להבין למה ג'יין מתאהבת בקווין. אין מספיק זמן של שניהם לבד, אין מספיק אינטראקציה ביניהם ואין התפתחות של היחס שלה אליו (הוא בעניין מההתחלה). היא פחות או יותר לא סובלת אותו כל הסרט, הוא מרגיז אותה ופוגע בה במעשים יותר ויותר חמורים ואז, אחרי שהיא עושה את הפדיחה שלה בעצמה, היא מבינה שהיא אוהבת אותו. מאיפה זה הגיע??? יש בסרט גם קטעים חמודים, בעיקר הקטע בבר, אף אחד מהגיבורים לא נראה רע ויש כמה דיאלוגים טובים למדי. כל אלה מביאים את הסרט לרמת "חביב, אפשר לראות" אבל לא יותר מזה. אין סיפור אהבה טוב ובשביל זה בעצם באנו, לא? ממני הוא מקבל 6 גביעי גלידה.

בקיצור, פעם בשבוע, ביקורת נכונה על קומדיה רומנטית, סרט או ספר. תבואו, יהיה כיף!