את הכתבה הבאה אני אנסה להסתיר מכלל ההורים שילדיהם מופיעים בה בעיקר כיוון שהסיכוי שאקבל טלפון זועם במקרה הטוב או ארגם באבנים (ולא אני לא תושבת ירושלים) במקרה הטוב פחות גבוה כמו שחקן כדורסל מיוזע על רצפת פרקט מבריקה. ובכל זאת, החלטתי לקחת את הסיכון… שווה או לא? תחליטו אתם. הסיפור שלי, שלא רק מבוסס על מקרים אמתיים אלא מתאר מציאות שלמה של ממש מניח את דימוי הרווקה הנואשת, הרווק המבואס בצד ומגולל חיים מלאים באושר, משמעות והרבה החלטות טובות ואמיצות, אנשים שהצליחו להכניס ידיהם אל תוך שעון החול המתקתק ובנו ממנו ארמון של ממש.
קבלו את מירב. מסוג האנשים שחמש דקות לצידם יספיקו להדביק אתכם ברוח נעורים שובבית וכובשת. את שנות העשרים של חיה היא העבירה במגורים במיאמי ביץ' פלורידה מוקפת בחברים, חברות וזוגיות מלאה, כעבור עשר שנים היא החליטה שדי מספיק לה וחזרה לארץ הקודש, להתגורר במרכז. תוך תקופה קצרצרה כבר עבדה במשרות נחשקות בחברת סלולר ובחברת הייטק מוכרת ומבוקשת ממש ובמקביל סיימה לימודי תואר ראשון בחריצות מעוררת השראה. גברים לא חסרים בחייה והיא בוחרת אותם בקפידה רבה – לא מוותרת על רצונות, עקרונות ובעיקר על אהבה אמיתית וכנה. ועדיין, עוד לא הגיע האביר על הסוס הלבן ומירב החליטה שהיא ממש לא מתכוונת להמתין לו וכך, הגיעה לעולם יובל הקטנה והמתוקה שהפכה את מירב לאימא מאושרת ובעיקר גאה. "כל מה שעשיתי בחיי היה בהחלטה אמיצה וללא חרטות" מוסיפה מירב וחיוך גדול ואמיתי על פניה. "אם יגיע הבחור המתאים שירצה להצטרף למשפחתנו הקטנה, נשמח לקבל אותו באהבה רבה" מוסיפה מירב, ומנשקת את יובלי על לחייה הקטנה.
כשסיפרתי לקובי על כוונתי לכתוב על מכריי הרווקים הוא ביקש לדעת על קצה המזל על מה ולמה…אז תמצתי לבלוג שיעסוק בשעון שמתקתק או משהו בסגנון. קובי תיקן: "חרב מונחת על צוואר יתאר זאת טוב יותר". חייכתי, כי ככה זה עם קובי, הוא תמיד מעלה חיוך. הסיכוי שתצליחו למצוא את קובי יושב רגל על רגל קלוש אלא אם כן מדובר בזולה במרוקו שם הוא מדריך טיולים בהווה ותושב המקום בעתיד הקרוב ממש. הוא לומד קרמיקה ומוכר כלים יפים שבשילוב ידיים-אבניים יצר בעצמו, הוא סיים קורס אפייה ופתח מאפייה ביתית שמעלה ניחוחות משכרים בכל סוף שבוע ופעיל רבות בקהילה אותה מנהל. קובי גדל בעיירת פיתוח קטנה כזו שבה "כולם מכירים את כולם" ולכן זה לא מפתיע שאין יום שעובר בלי ששכנה, דודה, קרובה או אפילו סתם עובר אורח ברחוב לא ישאלו/יאחלו/יברכו ב…חתונה! עוד השנה! אבל קובי? הוא לא ממהר לשומקום. רק שתדעו שקובי מחזיק בזוגיות יציבה ומלאה כוללת מחויבות ובעיקר אהבה, ולא, לא בת 20.
אתם יושבים חזק? הם יחד כבר שנים, גרים באותה הדירה, מנהלים יחד עסק, נוסעים על אותה מכונית חדשה ואפילו, כמו שכתוב בספרים מגדלים כלב. תשאלו אותם על חתונה? הם יחייכו חיוך גדול שיתחלף בצחוק מתגלגל ויודו, בכנות הכי ממשית שאפשר, טוב לנו ככה, לא זקוקים כרגע ליותר. יוגב והודיה (או הודיה ויוגב) מקבלים בכל חג, אירוע או אפילו התכנסות משפחתית ספונטנית צרור ברכות ואיחולים לחתונה מיוחלת. הצעירים סביבם מקנאים בהם (אבל לא מודים) והמבוגרים סביבם לא מבינים את הזוג המוזר הזה שכל מה שחסר לו בעצם הוא טבעת, שמלה לבנה ואיי דו אחד קטן. אבל תסלחו להם, הם לא בעניין.
תרשו לי לצטט את שלום חנוך. "ידו בכל ויד כל בו" הוא משפט המתאר בצורה הטובה ביותר את אופיר. אופיר הוא ילד פלא, סמל מופת, הוא עבר מהקריות להתגורר בדימונה רק בשם האידיאל, הוא מהנדס בחברת הייטק, פעיל חברתית שכבר השפיע על בעלי חיים ובעיקר על בני אדם. אין סוף שבוע השוא לא מבקר בפסטיבל/טיול שטח/סדנה או כל מקום שרצוי וכדאי להיות בו. הוא רוקד סלסה בשעות הפנאי ויוצא לדייטים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. מעולם לא תשמעו אותו מתלונן על "עודף זמן" או על שעמום והחיים שלו מתוכננים ומאורגנים כמו מסמכי הגוגל דוק שהוא כל כך מתמחה בהם. רוב חבריו כבר נמצאים עמוק בתוך חיי הנישואין – ילדים-טיטולים אבל אופיר מוצא עצמו ביניהם בקלות רבה. הוא הילד הזה שתהיו גאים להביא הביתה להורים ואת כל זה הוא עושה ממש, אבל ממש בענווה וצנעה!
דמיינו בחורה, מבית דתי, גדלה בקריית ארבע, חצתה את גיל העשרים, רווקה. עכשיו תפסיקו לדמיין ותכירו את נעמה שרביט הבחורה הכי מיוחדת שיצא לכם להתקל בה. היא מתגוררת בירוחם, על שפת מדבר ומתחזקת סטודיו מרהיב ליצירה מדברית בחומר ואדמה. ביום העצמאות האחרון היא השתתפה יחד עם משפחתה המקסימה בחידון הציונות והעפילה יחד עמם אל הגמר. יש לה חיוך שובה ואנרגיה מדבקת שבאה לידי ביטוי גם בשיעורי היוגה אותם היא לוקחת וגם ביצירה שלה בחימר. היא כמובן, רוצה להתחתן אבל לא ממהרת לשומקום, כי ככה זה, חתונה היא אומרת תגיע ממש בזמן הנכון! אז…הסירו דאגה!
לא כל חבריי הרווקים והאמיצים הסכימו להכנס לזו הכתבה, חלקם רצו לשמור על פרטיות וחלקם חששו מהתגובה. ולי (הנשואה), נותר רק לומר שחתונה היא לא חובה ודי כבר אנשים, ללחוץ ולברך ולשאול, פשוט תאחלו לרווק התורן בחייכם שעל אף שהוא חופשי…שקודם כל, בראש ובראשונה יהיה מאושר!
