קדיש-הסיפור שלא סופר

 אבא שלי הכי יפה בעולם
מתעוררת מחלום
רטובה מזיעה קרה,חלום כאמת
אבא שלי משוחח עמי ועם דוד האיש שלי ,שהיה כבנו בנייד הישן שלי בשלהי שנות התשעים האחרונות.
שוכב במיטת חוליו וקורא קדיש על בית הקברות כולו .בית הקברות העזוב ומלא עצב ,שצוענים הפכוהו לביתם
עוברים בו בעגלותיהם שוברים והורסים .
פגרים מתים של חולדות הונחו על חלק מהקברים -אלו שסומנו במגן דוד בולט .
כמה עצב בשקט האינסופי הזה.
אני מוצאת עצמי מחפשת ענף ומעיפה אותם בלי פחד ודוד ואני מנקים את הקברים הספורים שנותרו בשלמותם
בעזובה המוזנחת הזו .
כולנו בוכים יחד וברקע אבא ודוד קוראים קדיש .
שבוע מאז שהגענו ואנו מחפשים את קברו של סבא שלי בעיר פלוון הבולגרית .
סבא שלי ,הסבא שלא הכרתי ושעליו סופרו כל כך הרבה סיפורי גבורה ,אופיו ויופיו ע"י חבריו ואחיו שנותרו חיים
כדי לספר .
סבא איזק כהן – יצחק כהן בן גבריאל הפרטיזן הגאה-מפקד הפרטיזנים בבולגריה, שרק רצה לחזור הביתה .
יום לפני הודעת סיום המלחמה הרשמית כשכבר ברור היה שמלחמה זו נגמרה…
בשוחה בה הסתתרו הצוררים וירו בו את כדוריהם כולם כשירד מהרכבת.הם חיכו לו…
פצוע פצעי מוות נלקח לבית החולים ולשם הובא אבא שלי הקטנצ'יק בן ה-6 להפרד ממנו אחרי שבוע מתענה ביסוריו  .
ילד רך שאינו מבין מוות מהו מלטף את פניו ומנסה להעירו .
יושבת ליד אבא לפני הנסיעה הזו לבולגריה והוא מספר לי על כמה יפה הוא היה בעניו העצומות בחדר הלבן בו הוא הושם
והפחד בו חש בשקט בגיא הצלמוות הזה .
זה היה המראה האחרון .המבט האחרון בפני האיש שאותו העריץ .
חלום אחד היה לו לאבא שלי והוא להביאו לקבורה בארץ.
כסף אין וגם בעבודתו הקשה לא הצליח להשיגו -זה יקר כל כך הוא לאט וסיפר לי .גם לא ידענו בדיוק היכן קברו אותו הוא המשיך.
אבא עבד בעבודות קשות כדי שבבית יהיה הכל .
הוא קנה בארגזים "שלא יחסר לכם כמו שאני חייתי בחוסר" הוא נהג לאמר.
את יודעת? הוא סיפר לי-"גרממה היתה הולכת לשוק עם צאת החמה ומוצאת מעיים ורגליים של תרנגולות שרק נשחטו ,מביאה הביתה ,מנקה אותם ומכינה לנו מעדנים מהם,אבל לכםן זה לא יקרה .
בשביל זה אני פה ואני עובד כדי שלכם לא יחסר" הוא לאט ודמעות עמדו בעניו היפות .
והאיש היפה שלי ,שגסס במיטתו ביקש ממני בקשה אחת ואני שלעולם לא סירבתי לבקשותיו נסעתי…
"תמצאי את הקבר של סבא שלך וקדיש על קברו שמישהו יקרא "
נסיעה בלתי נשכחת היתה זו וטבועה בדמי .
קבר במקום לא ידוע בעיירה פלוון לחפש .
הוא נקבר כנוצרי מפחד המשפחה .
נקבר בשם כואב – כמה סמלי וכמה כאב .
כהן שנקבר כערל בקבר זר ובשם זר .
אפילו אותיות קיריליות למדתי ובמועצה המקומית חיפשתי בספרים העתיקים בהם נרשמו תושבים שנפטרו ונקברו .
בגלל ידיעתי את השפה נעתרו האנשים וניסו לעזור לי ללא תועלת כי הוא לא היה רשום.
ביקרתי בכל כנסיות העיר ושוחחתי עם כמרים ואנשים .
ידעתי מסיפורי חבריו שסבא שלי שהוחבא שנים בכפר באיום שיגלו את זהותו אם לא ישא את ביתו של ראש הכפר שהתאהבה בו וסירבה לשמוע לא.
על מנת שימשיך את דרכו כפרטיזן בלילות הוא נאלץ לחיות איתה והיא ילדה לו שם שני ילדים -בן ובת שאותם ראה אחיו של סבי ועליהם סיפר שהם דומים לאבא שלי מאוד.
הייתי קטנטונת ולא היו לי פרטים נוספים ולמרות שניסיתי לא הצלחתי למצאם .
סבתי עליה השלום לא היה בה הרצון לנדב פרטים חוץ משם האם -מריה היא אמרה ובפלוון היא גרה..כך שדודים לי שניים ,דם מדמי
גרים שם ואינם יודעים על קיומנו .
אי אפשר וגם איני רוצה לשפוט מה קרה שם ,למה ואיך .
אני רק יודעת לאמר שרציתי פשוט למלא את צוואתו של אבא שלי לאמר קדיש על קברו של סבא.
לבסוף  אחרי כיתות רגליים ,הופניתי לבית הקברות היהודי שהיה בפאתי העיר .
כמו שסיפרתי העזובה והשבר שחוויתי עדיין בבשרי .
וכך עמדנו שם דוד ואנוכי עם אבא שלי בטלפון וקראנו קדיש לכולם.
אבא שלי גבריאל כהן בן יצחק הלך לעולמו רווי היסורים,עטוף באהבתנו הרבה ושקט כי מצוותו מולאה .
בעוד שבוע יש לו אזכרה כמה סימבולי…
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
 לאה זהר
leazohar-הבית הזוהר של לאהל'ה
כי אני בולגריה כי אני יפואית ברמ"ח איברי כי אני אוהבת את האוכל שיצרו הסבתות כי ישבתי ולמדתי מהסבתות שלי אחת יפואית ואחת ירושלמית אוכל אותנטי . כי אני אוהבת לנסות הכל מכל להריח ,לטעום וליצור יש מאין וממצרכים רגילים לשנות סדרי עולם . לכן הבלוג שלי קיים כדי לשתף אתכם בחלומותי ובישומם.