אנחנו שלובות אחת בשנייה עוד מהיסודי, עוד מלפני שההורמונים של גיל ההתבגרות התחילו להשתולל. ילדות טיפוסית וקסומה של שנות השבעים, עם משחקי סטנגה בין המדרכות, מסיבות כתה עם ביצועים מביכים בסגנון טרבולטה, ריקודי סלואו שהעלו לנו את הדופק, והרבה שעות ים עם סטוק בקבוקי שמן תינוקות שעברו מיד ליד.
היו לנו כינויים אחת לשנייה, לפעמים של חיבה ולפעמים ממש לא. נחלקנו לקליקות וצמדים ושלישיות שהתחלפו והשתנו יותר מהר ממה שייקח לכם לקרוא את הבלוג הזה.
התאהבנו באותם בנים וגם התאכזבנו מהם ביחד, הכתרנו מלכים ומלכות כתה וגם הדחנו אותם מידי פעם, ובעיקר חלפנו על פני השנים, מציצות אחת על השנייה, מודדות את השינויים שראינו, מתרחקות ומתקרבות ובסוף בעיקר מתרחקות לתוך שנות התיכון שהתחלפו במדי הצבא, ונעלמנו.
ואז לפני עשור בערך, הנוסטלגיה הרימה ראש ובעזרת צוקרברג התחילה להניע את היוזמות שבינינו לאתר את כולן ולקבוע פגישת מחזור. בוואטסאפ קראתי לנו קבוצת ״7 וזהו״. היו הרבה צהלות בפגישה הראשונה ואם נתעלם מהויז׳ואל של גיל 40 וקצת, היה סביר לתמחר אותנו מקסימום בגיל 16 עם כל הרגשנות המתפרצת שמגיעה איתו.
כשהבטחנו אחת לשנייה שנמשיך את המסורת, אני דיי בטוחה שלא ידענו כמה המסע הזה יחבק את כולנו. חיבקנו כש- ד׳ נפלה ונפצעה קשה, חיבקנו כש- ה׳ חלתה בסרטן או כש- א׳ חגגה את גיל 50. חיבקנו ברגעים הטובים וגם ברעים, לפעמים כולנו יחד, לפעמים רק חלק מאיתנו. סגרנו את פנקסי ההתחשבנות שעם הגיל אתה מבין כמה הם מיותרים, ובמקומם נתנו מקום כל אחת לשנייה להיות רק מי שהיא ורק איך ומתי שטוב לה.
לא תמיד כולנו מגיעות לפגישות. אחת טסה ואחת חולה ואחת ממש לא בא לה באותו יום וזה בסדר גמור כי שחררנו ובעיקר הבנו שלא מובן מאליו להיות שלובות כבר יותר מ-4 עשורים, לא מובן מאליו להיות מחובקת על ידי אותה חברה שלא הלשינה עלייך בכתה ד' בקונספירציית פצצת הסירחון המפורסמת…
ואם הייתי יודעת שכאלו נהייה 40 שנה קדימה, שהן יהיו תמיד שם עם מילה טובה וחיוך גדול, הייתי מבינה כבר אז שכל אחת מהן היא הכי מלכה.
אוהבת אתכן מלא, רק שתדעו!!!
הכותבת: אילת דבש וגנר. סוכנת נדל״ן ב- Homeinisrael
התמחות בתהליכים מורכבים מול רוכשים תושבי חוץ
לדף הפייסבוק שלי: Ayelet Dvash Wagner Real Estate
