צריך פתאום להגיע לחדר מיון…….

בחורה עם מחשב נייד

קורה ככה פתאום בצורה ממש ממש לא מתוכננת, לא בלו"ז של היום הזה ובכלל לא בלו"ז  באופן כללי , בצורה מפתיעה אני צריכה להגיע לחדר מיון בבית החולים הקרוב לביתי. הטעות הבסיסית הייתה העניין של להכניס את עצמי לסיטואציה שתחייב ביקור במקום כזה, הטעות המשנית או נכון יותר לומר : בין הטעויות המשניות הייתה לחשוב ש"או קיי, מחכים קצת, מטפלים והנה כבר הולכים…כמו בקופ"ח, מחכים איזה שעה, שעתיים שלוש בתור, מתווכחים שהוא היה לפני ולזה יש רק שאלה…" – חשבתי שככה זה הולך – טעות, טעינו, טועים !!
כמו לכל מוסד ציבורי יש איזה מבנה מוסדר כזה, לא חשוב אם אתה מגיע עם אמבולנס, מונית, ברגל או במכונית פרטית = עוצרים בתחנה ראשונה , שאלונים עם מיליון עמודים ושאלות שמביאות אותי לחשוב למה הגעתי למקום הזה , ויותר נכון – למה חשבתי שמקום כזה יעזור לי. אחרי שלוש דקות שאספתי את עצמי התחלתי לענות : למדתי? כן….נולדתי? גם כן – מן הסתם, כתובת?…., קופ"ח?….."תני כרטיס קופ"ח, אין לי, ת"ז – אין לי גם כן, יש לי כרטיס אשראי וכל מיני כרטיסים של מועדני חבר : גוטקס, רשת מתנות שאני עובדת איתה, כרטיס מועדון של רשת חנויות ספרים ועוד המון כאלה :לא כרטיס אשראי, לא קופ" ולא- ת"ז.בדיאלוג שהופך עצבני להפליא עם הפקידה (מה פתאום? עוד לא הגעתי לרופא……..), אמרתי לה: תשמעי – זה מה יש לי ברגע הזה ועכשיו – את רוצה, קחי ואם לא תני פתק שסירבת לקבל אותי בגלל העדר פלסטיק מתאים ואני הולכת מכאן… ובשקט כמו שלוחש נחש ארסי הוספתי לה : תגידי לי רק את שמך בדיוק….למה ? היא שואלת……סתם להשכלה כללית אני עונה – מאותה שנייה לא היה צריך שום פלסטיק , שום כרטיס, רק קיבלתי את הניירת והופס…..לחדר מיון עצמו שבו מסתובבים גם רופאים, מתמחים , מומחים, סטודנטים (הרוב) ואחיות.
נכון, בית חולים זה סוג של מקום שאמור להעניק טיפול רפואי, לסעוד, להיות עם חמלה בע"מ – אבל שום סוג של אלה לא היה באיזור, אולי בדיוק יצא לטיול שנתי.  מגיע מצעד אחיות וכל אחת עם אותו סט שאלות, ואני בנאדם מאד מאד לא רגוע במיוחד בסיטואציה לחוצה עבורי, כשהגיע האחות השנייה או השלישית הצעתי לה לקרוא את מה שכתוב כבר בגליון כי אני לא לומדת בעל פה ולא שואלת את אותן שאלת. לדעתי, כבר באותו שלב – סומנתי כמטופלת פרובלמטית אבל לא ממש היה אכפת לי, רציתי ללכת הבייתה. טפלו בי ושלחו אותי הבייתה. אין לי שום עניין, רצון ומוטיבציה לבלות איתכם שעה אחת מיותרת.
כל לובש מדים זב חותם חושב שתפס את אלוהים בביצים והוא בפני עצמו תותח בסטטוס סגן של אלוהים, וכמובן שעוברים ליד המיטה שאת שרועה עליה מיטב המוחות הסטודנטיאלים וכל אחת חושב שהוא תותח עם ביצועים לא נורמלים, אחד נוגע כאן, השני מתכנן לגעת בדיוק במקום השני, א-ממה-מה, אני לא מתמסרת בקלות ובמהירות לנגיעות ובטח לא כאלה שלא הזמנתי.
בתזוזת יד של המתמחה השני עוד לפני שהגיע אליי, עצרתי את היד והסברתי לו שיש מחסום בכביש ואלי ובי לא נוגעים אלא אם ביקשו רשות ממני והסבירו לי מה המטרה וקיבלו אישור ממני. כמובן שהסתכלו עליי כמו משוגעת, אבל זה כבר היה שלב שלא היה אכפת לי וגם כמו שאמרתי סימנו אותי כבר בהתחלה כמשוגעת, אז זה ממש לא משנה. לי באופן אישי – מאד משנה, לא ייגע בגוף שלי (ולא משנה מה המטרה) אף אחד שלא קיבל ממני רשות, אף אחד לא יפלוש עם כף יד או בכל דרך אחרת אל גוף או נכון יותר אל גופי שלי, לא מרשה, לא ארשה (מן הסתם) – זה לא רק עקרון, זה עניין של אנושיות וכבוד לאדם ולגופו. מן הסתם – אם הייה נראה לי שהבדיקה או המישוש הזה רלבנטים הרי לא הייתי אומרת אף מילה רק רוצה להבין מה המטרה, אבל בהכירי את נושא הפרוטוקול : סטודנטים ומתמחים עובדים לפי פרוטוקול.. הגיע מקרה X או מטפלים בנושא Y , לכל נושא יש את פרוטוקול "רשימת הבדיקות (דם שתן וכו') והתבוננות קלינית , בעברית חדר מיונית – התרשמות מהמטופל.
שלא לדבר על הדיאלוג שצריך לדרג אותו בין רמת המפגר לבין רמת הדביל המוחלט : "אז מה מותק? למה באת אלינו?….התחשק לי קפה וב"ארומה" היה מלא, זו הייתה הסיבה האמיתית ולכן קפצתי לבקר. נו בחייכם, לאיזו תשובה חיכיתם? אחרי הסבר קצר למה הגעתי , הסטודנט זב החותם או המתמחה שנה ד' נותן פרוטול בדיקות שמדדה בעקבותיו : תעשו לי בדיקת……..ואני, מה לעשות? שייכת לפריק קונטרול וצריכה לדעת למה ומה ואיך – ואני מטרידה אותו לפני שיסתלק ואני בטח אראה אותו עוד ארבע שעות במקרה הטוב – יש איזו השערה? קו מחשבה? לא הוא אומר לי, אם הייתה לי מחשבה או השערה הרי הייתי אומר לך , לא? – ואני אומרת לו :לא. אחרת לי היית מכתיב רשימת בדיקות החל מבדיקת הריון עד בדיקת עמוד שדרה עליון דרך בדיקת נוירולוג – אבל זה טוב, אני אקבל תשומת….מכמה רופאים (לפחות קצת אקשן בזמן שמחכים לתשובות של בדיקות הדם), אול ייפול איזה רופא חתיך…..תמיד מותר לקוות, גם בסיטואציה כזו. מה יש להפסיד?
בינתיים, כנראה שהבדיקות הראשונות מגיעות ואני רואה שניים או שלושה מתמחים מגיעים אליי בסבר פנים של מישהי שאומרים לה שהיא הולכת למות…(רגע חבר'ה – לא חידשתי ועידכנתי את הצוואה…תנו איזה יום יומיים, צריך להתכונן נפשית), יש לך המוגלובין מאד מאד נמוך, את כמעט במצב של הלם, חייבת לקבל כמה מנות דם עכשיו, בסדר – אבל תהרגו אותי, מותר לחייך, גם כשהולכים למות או מבשרים לי על זה…אל תעשו לי פרצוף של חבל"ז – ריבונו כבר אוסף אותך אליו….בינתיים מחברים לי עירוי של נוזלים ובנק הדם מארגן עירויי, בודקים ומצליבים ת"ז וסוג דם ופתאום אני חושבת שבדיוק בדקות האלה אני אוספת לגופי דם של מישהו אחר, ולכי תדעי של מי זה….אולי איזה מופרע, אולי איזה חתיך, אולי מדריך צניחה אולי מרצה בחוג לספרות אנגלית, אולי נהג מונית….וככה אני שוכבת חצי הזוייה (כנראה באמת היה חסר דם….) והעירוי השני והשלישי נכנסים בקצב…..ומדי פעם (לעיתים מדי קרובות באים לשאול "איך את מרגישה מותק? נכון שיותר טוב….עוד מעט תראי שיהיה ממש טוב. בטח אחות חדר מיון  מתוקה שלי – יהיה טוב שאני אוכל לדפוק איזה משהו נורמלי כמו קוראסון וקפה משובח במיוחד…לא יודעת עכשיו. קשה לי לחשוב.
בזמן שעירויי הדם מוכנסים אחד אחרי השני (למי שרוצה לספור – חמישה, וזה אומר שהגעתי כמעט נטולת דם , מצב של הלם ובכל זאת הצלחתי להתעצבן ולשרוד איכשהו , אל תשאלו איך זה קורה ולמה מגיעים לשם בבת אחת) מתחיל לשעמם לי, אני מנסה להרדם, אבל איפה? מי יכול להרדם בח. מיון? בטח רק מי שקיבל נבוט בראש ואיבד את ההכרה. אני מתחילה להאזין לסיפורים מצד ימין ושמאל של המיטה שאני שוכבת עלייה, ושומעת תולדות משפחות וחברויות ומריבות ומכל הבא ליד, אני מרגישה כאילו  אני כבר הופכת למגשרת בחלק מהמריבות, ולחלק אחר אני מדריכה ומורה : לכי לכאן, תצעקי עליו וככה תאיצי תהליכים (טוב, אחרי שמונה-עשר שעות כבר צוברים וותק……)
סיימתי לקבל את כמות הדם שנדרשה, ושוב עוד פעמיים בדיקות דם לראות שהרמה שאליה צריך לשאוף אכן בנמצא,טוב – הגענו לאיזור הפשרה….. מחכים עוד שעה שעתיים ליתר בטחון וכדי לדפוק כנראה שעון עבודה….:) ואני כמעט זוחלת לביתי שלי, למקלחת שלי, לשירותים שלי ו….לשקט שלי, אני מנתקת את הטלפונים, את הפעמון שבדלת, את ה-כ-ל , לא מזמן ב23:00 התעוררתי קצת הזוייה אבל בסך הכל לא במצב רע, ….והחלטתי להפגין טיפ טיפה נוכחות ברשת , לבקר לקרוא קצת כאן.
אז אולי  לא ממש הצליח לי, אבל וונטילציה בשבילי זה היה,קראת ועניין לך? הגב וספר לחברייך, לא עניין? חבל..:(   – ספרו לי קצת, תגידו לי ש"זה לא רק אני, זה גם הם, בית החולים והצוות….", ותודה שטסתם איתי את היממה וחצי האחרונות בחדר מיון…..כי ככה מקבלים שירות רפואי סביר (זה נחשב סביר) במאה העשרים ואחת…….תודה שטסתם, ושלא נתראה בטיסות הבאות לבתי חולים, שנהייה רק בריאים.          אמן !!!!