צעקתו האילמת של העצב

בחורה עם מחשב נייד

"הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם"…

יש אנשים

שהבכי רחוק מהם והלאה

כלוא בתוך דמעה שקופה

לכוד, בתוך רטט קול שבור, משיכת אף סדוקה

ודי.

מייד נכנס בחזרה

עמוק עמוק לתוך המבנה המוזר הזה, המשתנה תדיר, שקוראים לו – גוף

ויוצר אדוות של כאב.

ננעל ברקמות, בוורידים

כמו בועת חמצן תקועה במזרק

כמו שטף דם

כמו שריר מכווץ ובלט דיסק.

העצב נולד כמו תינוק פגיע, חסר אונים, חשוף לכאב, קור ורעב

שט על גבי נהר החיים

המתפצל לנחל היגון משמאל, ונחל התקווה מימין.

לבסוף, מכל כיוון שבוחרים

רק לאחר שעוברים את כל תחנות הפחד,

מביטים ללא מורא בתחנת המשאלות שלא התגשמו

שוהים בתחנת החלומות המנופצים

ומקשיבים לצעקת הכאב של העצב הגדול

המתגלגל בבכי עמוק

על שמיכה לא מתאימה לתינוק שהיית

והקור המבהיל שהרגשת…

מגיעים למעיין התקווה הגדולה, השקט והשמחה הצלולה

שהיא

השמחה בחלקך.

…..

להתראות, עדי קאופמן

טיפול בפסיכותרפיה CBT וטיפול בטראומה וחרדה EMDR
ילדים ומבוגרים
קליניקה באורנית 052-8882726