צלמים צילומים ומצולמים בבית שטורמן.

סיפור שמציג דרך עדשה רחבה, מאה שנות היסטוריה, צילום, וסיפור של עמק יזרעאל, אנשיו, ילדיו, ומפורסמיו (מי פחות ומי יותר) , והכל בראי המצלמה, ובעיניי המתבונן.

שורת ה"צלמים" והמצטלמים בכניסה לבית שטורמן

לפני מספר שבועות  הוזמנתי ל"בית שטורמן"  להשקת קטלוג התערוכה- "דיין אלבום משפחתי", כאורחת של אחת הדוברת באירוע. המארחת לא מצד דיין, אלא מצד שטורמן-נכדתו, רוני דרורי. מתוך הכרתנו, רוני יודעת עד כמה סיפורי העליה השנייה וראשית ההתיישבות מעניינים ומרגשים אותי, ולכן הזמינה אותי. באתי לשמוע אותה, לראות את התערוכה, וליהנות מבוקר שבת מיוחד. קשרי דם וחיתון  שהחלו לפחות לפני מאה שנים, ונמשכים עם הדורות,  יצרו קרבת משפחה בין משפחות שטורמן-בצר- גפן-דיין-זייד. שכולן רשמו פרקים מרשימים בתולדות העם והארץ, ולכולן היו נציגים באותו בוקר. מתוך החיבור הזה, הוזמנה לדבר ולספר . רבים מהיושבים באודיטוריום הקטן והצנוע הזה, הם שכנים וחברים שלי. תהיתי בליבי איך הם יושבים בהומור, צניעות  ופשטות, רבים מהם כבר רשמו פרק או שניים בהיסטוריה בעצמם, ומספרים במורשת אבותיהם, אותן אנשים שיצרו "יש מאין" בעשייה נחושה,אמיצה  ודבקה  את העמק, המדינה והציונות כולה.

ההזמנה לאירוע השקת הקטלוג של התערוכה בבית שטורמן

כפי שכתבתי בדברי המבוא לבלוג שלי, אני עצמי נהללית. זכיתי שסבי, פנחס וולף ז"ל, איש העלייה השנייה, נמנה על מייסדי נהלל. בילדותי ובנערותי, ואף בבגרותי, כאשר הייתי מציינת שאני מנהלל, גם במפגש אקראי כלשהו, מיד היתה מתעוררת השאלה  של הדובר ממולי: "אז מאיזה משפחה את?" , כאילו שעוד רגע, עשויים לגלות דרכי חיבור לשורש המיוחד ההוא. עם השנים למדתי גם להגיד:  "..וולף, לא מפורסם..". סבא היה אדם צנוע, איש עבודה ועקרונות.

אחת התכונות שמאפיינת לדעתי את ה"נהלליות", היא הכרות מעמיקה עם העבר, שימורו, טיפוחו וציונו. אין לי ספק שזו תכונה שספגתי בבית, ואצלי היא התגברה. אני היסטוריונית בנשמתי. הזיכרון הטוב שנתברכתי בו, בתוספת הסיפורים הרבים שאבי ז"ל סיפר לי תמיד על הכל, גרמו לי עם השנים להתייחס להרבה פרקים מההיסטוריה הישראלית שלמדתי, כסיפור משפחתי, גם אם הוא לא היה של משפחתי ממש. במהלך לימודי התואר הראשון, והרבה שנים אחריו גם בתארים המתקדמים, חזרתי וחקרתי את כל סיפורי הראשית הללו, מהלכת באינטימיות משפחתית בין הגיבורים. כך גם סיפרתי עליהם לתלמידיי במהלך השנים עת לימדתי "תולדות עם ישראל" בתיכון.

 

אירוע השקת קטלוג התערוכה "דיין אלבום משפחה" באודיטוריום ע"ש עטרה שטורמן בבית שטורמן
אירוע השקת קטלוג התערוכה "דיין אלבום משפחה" באודיטוריום ע"ש עטרה שטורמן בבית שטורמן-רוני נכדתה מתייחסת לתמונתו של שטורמן

בקיצור, הגעתי לאירוע והתרגשתי מאוד. בצמוד לתערוכה בה הוצגו תצלומים מן האלבום המשפחתי של משפחת דיין, הוקרנו קטעים מתוך סרט שצילם הבמאי דוד פרלוב לכבוד חג הארבעים של נהלל, כשהייתי בת שלוש. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט, אבל הפעם ראיתי משהו אחר,  ראיתי רבים מאנשי הדור הראשון וגם השני של נהלל, שכבר לא איתנו,  וככה פשוט לחשתי את שמות המצולמים, מדביקה בהתרגשות הילדותית שלי את האנשים שעמדו סביבי, שלא הכירו אותם.

צילמתי מעט עם הטלפון הנייד, וביקשתי רשות מרוני לכתוב על האירוע. אז מה אכתוב מול השפע הזה? חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא. לומדת עוד משהו ועוד משהו. על עברן של הדמויות. מחליפה חוויות וסיפורים עם רוני על סבא וסבתא שלה. אין לי מה להוסיף לכם, מעבר לכל מה שמצאתי, אלא אם כן אכנס שוב לאיזה מחקר מעמיק…אבל בטח לא בבלוג הזה.

הבנתי שבעצם הנושא המרכזי של אותו מפגש היה הצילום. התמונות המצולמות בתערוכה, צילומיו של פרלוב שמנציחים את נהלל של ילדותי, חוויותיהם של בני משפחת דיין מהדרך בה צולמו לתמונות שמוצגות בתערוכה, סיפורה של צלמת כיצד צילמה את דיין מצטלם על ידי צוות צילום זר, ודבריו של אוצר התערוכה על הצילומים שבחר להציג והקשרים ביניהם. כבר ציינתי שיש לי זיכרון טוב, ובאמת הזיכרון שעלה בראשי בסופו של היום ההוא, הוא מהפעם הקודמת בה הייתי בבית שטורמן, וגם באופן מפתיע, קשור בצילום, צילום שלי. 

New Doc 2017-09-11_5

כאשר היינו בכיתה ד' בבית הספר היסודי בנהלל, התחנה  הראשונה ב"טיול השנתי" היתה  ב"בית שטורמן",שם עצרנו לסיור מודרך ולארוחת בוקר.  הרבה דברים נעימים אני זוכרת מהטיול הזה, אך הדבר המיוחד בו  היה שזו  היתה הפעם הראשונה שהבאנו מצלמה לטיול שנתי. לא לכולם היו מצלמות, אבל "ברי המזל" שהיתה להם מצלמה, הרגישו בעננים. את מרבית התמונות שצילמתי אז, השלכתי עם השנים לפח האשפה (גם של ההיסטוריה) לא האמנתי שעוד יהיה בהם איזה ערך (אז לא תיכננתי את הבלוג..) רוב ה"צלמים" קיבלו איזה  מצלמה זולה מפלסטיק שחור, מהדגם שהיה מקובל לבר מצוות. לי אבא, שהיה חובב צילום,  נתן אחת ממצלמותיו, מצלמה רצינית, מיוחדת ויקרה, עם 72 תמונות. לא היו לה הרבה הוראות הפעלה, למעט לשמור עליה מכל משמר. אני בעיקר זוכרת מהטיול ההוא (ורבים אחריו) את המצלמה תלויה לי עם רצועה על פרק כף היד, כדי שחלילה לא יאונה לה כל רע (..גם לי לא), ואת החברים שמבקשים לרגע, ולא מבינים שבשביל לקבל את המצלמה, יצטרכו לא רק לבקש את ידי, אלא גם להסיר אותה…

אז זהו, בית שטורמן, חזרתי אליך אחרי חמישים שנה לערך, לא כדי לראות את צנצנות הפורמלין עם כל המוצגים, ולא את העגל עם שני הראשים, גם אז סובבנו את הראש, ולא אהבנו את הריח, אלא כדי להוקיר את ערכו של הצילום, ולהיזכר בראשית דרכי כ"צלמת טיולים", יחד עם שאר חבריי לכיתה בנהלל, שחלק מהם היו עם שמות משפחה מפורסמים.

שורת ה"צלמים" והמצטלמים בכניסה לבית שטורמן
שורת ה"צלמים" והמצטלמים בכניסה לבית שטורמן

 

 

 

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.