צליית גופות של בע"ח לא תתרחש יותר אצלנו בחצר

סיפור מעניין שתחילתו האמיתית לפני 70,000 שנה בעידן אחרי המבול, אבל אני אלך אחורה שנתיים ו(כמעט) חדשיים: 30/8/16 – ערב הגמר של האח הגדול עונה 6. ההתרגשות רבה מאד. משהו בתוכי מתחיל כבר להבין שטל גלבוע כנראה מנצחת, ושאם זה אכן כך, זהו מאורע היסטורי בעל השלכות חשובות מאד למהפכת הטבעונות, שישפיע ישירות על הרבה מאד בעלי חיים והרבה מאד אנשים.

בתמונה ניתן לראות חלק מהחצר האחורית בביתי. תשאלו: מה אנחנו רואים כאן, ולמה התמונה הזו מעניינת?
אז זהו, שמה שחשוב כאן הוא לא מה רואים, אלא יותר מה לא רואים.

סיפור מעניין שתחילתו האמיתית לפני 70,000 שנה בעידן אחרי המבול, אבל אני אלך אחורה שנתיים ו(כמעט) חדשיים: 30/8/16 – ערב הגמר של האח הגדול עונה 6. ההתרגשות רבה מאד. משהו בתוכי מתחיל כבר להבין שטל גלבוע כנראה מנצחת, ושאם זה אכן כך, זהו מאורע היסטורי בעל השלכות חשובות מאד למהפכת הטבעונות, שישפיע ישירות על הרבה מאד בעלי חיים והרבה מאד אנשים.

בסביבות השעה 18:30, בערך שעתיים וחצי לפני הגמר נפתחת הדלת ונכנס בנו של בעלי שגר איתנו אז יחד עם עוד חמישה מחבריו, נושאים איתם ערמות של חלקי גופות חתוכים של בע"ח מסכנים. הם הביאו איתם לא רק בשר, אלא גם חומוס, פיתות, משקאות, כל מה שצריך כדי לעשות מנגל כהלכתו.

עמדתי שם חסרת-אונים. אני חיה בבית מעורב: בעלי ובנו כאז גם עתה הם אוכלי-כל, ביתי אז החלה להיות צמחונית ואני הייתי אז טבעונית קצת יותר משנה. נכון שבחודשים הראשונים של הטבעונות עדין עשו אצלנו בבית על האש מדי פעם ואני הייתי מכינה סלטים ויחד עם החומוס והצ'יפס זה הספיק לי לחלוטין, אבל כן נהגתי לשבת עם בני המשפחה שאכלו מהמת, אבל ידוע שהמעבר לאורח חיים טבעוני הוא משהו דינמי שמשפיע ושינויים קורים בהדרגה, כך שעם הזמן לא הסכמתי להמשיך להזמין את המשפחה ל"על האש" ורק בנו של בעלי המשיך להזמין פעם ב… את חבריו. זה היה מרגיז ומקומם, אבל לא היתה לי ברירה, רק לקבל את זה ולדרוש שהם ישאירו את המטבח נקי כפי שקיבלו אותו.

אז מה לא נמצא בתמונה? חלק מהחצר האחורית שלנו
אז מה לא נמצא בתמונה? חלק מהחצר האחורית שלנו

אבל לחלוטין לא ציפיתי שזה יקרה בערב הגמר של האח הגדול, בערב שמבחינתי היה סימבול של שינוי מאד גדול שמתקרב, משהו שמבחינתי צפוי היה להיות להיות הערב הגדול של השפיות האנושית, בערב כזה שיעשו על-האש בבית שלי? זה היה בלתי נסבל ובלתי-נתפש. מסתבר שהיה תכנון כזה ואני לא לקחתי אותו ברצינות, וכשהבנתי שזה קורה כבר היה מאוחר מדי.

הבחורים שבאו לעשות על האש, כולם בני עשרים בערך, ילדים טובים ומאד נחמדים, שחונכו על ערכי צריכה מן החי כמשהו שהוא חלק מלהיות בן-אנוש. שוחחתי עם אחד מהם ואמרתי לו כמה קשה לי התזמון שלהם, הוא הבין לליבי והיה מאד נחמד, וגם הבטיח לי שהם לא מבזבזים זמן: אוכלים והולכים, ועד שיתחיל הגמר כבר נהיה אחרי זה. שוחחנו קצת על סיכוייה של טל: "אין מצב" אמר הבחור. "אתה עוד תמצא את עצמך מופתע" אמרתי אני.

התרחקתי מהבית והעסקתי את עצמי בשעה וחצי הקרובות בכאב לב גדול, והצעירים אכן אכלו והלכו וגם ניקו אחריהם, למרות שמבחינתי הבית והמטבח נותרו מזוהמים ונגועים.

המשך הערב הוא חלק מההיסטוריה. טל נצחה, נצחון מתוק מאין כמוהו שטעמו לא פג עד היום, והעוצמה של השמחה בסופו של הערב בהחלט עזרה לי לשכוח את תחילתו הצורמת.

עברו מאז יותר משנתיים, אם פעם יכלתי לשבת ליד אנשים שאוכלים חיות ותוצרתן, היום זה קשה עד בלתי אפשרי. לא ויתרתי עדין על משפחתי הקרניסטית, אבל כשאני יושבת לידם בשלחנות השישי או החג ורואה אנשים קרובים שאני כל כך אוהבת אוכלים אוכל שנוצר בסבל והתעללות ועל אף היותם אינטליגנטים ואיכפתניקים הם מממשיכים לאפשר ואף לממן את ההתעללות הזו, הלב שלי מאד כואב.

אבל המהפכה מתקדמת ודברים משתנים. בתו של בן-זוגי מנישואיו הקודמים שהיא בת 20 הפכה להיות טבעונית לפני מספר חודשים, הבן עזב את הבית לדירה משלו ובן הזוג שלי אמנם אינו טבעוני או צמחוני, אבל מאפשר לי להחזיק בית טבעוני והולך איתי רק למקומות טבעוניים או כאלה בהם יש הרבה אופציות צמחיות.

והגריל בחצר נשאר שם כמו אנדרטה מיותמת, ויחד איתו החשש שמתישהו אולי יחליט בנו של בעלי להפעיל את הקרמטוריום כי זה אחלה לעשות על האש בחצר של אבא.

אבל לפני מספר ימים באתי הביתה ובעלי אמר לי בחיוך: "אז מה את אומרת על זה שהגריל הלך מכאן?"

לרגע לא האמנתי לו, זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. זה היה גריל מושקע שעלה סכום יפה. אבל אז הוא סיפר לי שהבן שלו שבא עם אוטו גדול לאסוף מהבית כמה דברים שהיה צריך לקח על הדרך גם את הגריל.

ללא ספק זה בעולם הקטן שלי סופו של עידן: לא עוד על האש אצלנו בחצר, לא המשפחה, לא הבן, לא אף אחד. וכשנעם, הטבעונית החדשה שאלה: "מה אם נרצה לעשות על האש חציל או שיפודי ירקות או סטייק סייטן?" אמרתי לה: "אין בעיה, נקנה את המנגלים האלה שעולים חמישים שקל או נעשה בתנור. העיקר שמכשיר הרשע רחוק מכאן."

אז זה מה שאתם רואים בתמונה. כאן עמד המנגל במשך כעשר השנים שאנחנו גרים כאן ועד לפני מספר ימים כשנלקח מכאן.

ונותר לי רק לקוות שגם הבן יעבור מתישהו לטבעונות, אני מאמינה שעמוק בתוכו הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
 *הפוסט הזה הוא לזכרו של המנגל ובתקווה שלא יחזור לעולם. ושהוא ואחיו המנגלים יילכו ויתמעטו, כי לא יהיה בהם צורך.