צלחת מעופפת

וידוי של קש'ר –

בבית ספר יסודי לפני 35 שנים, קצת אחרי שעליתי לכיתה א' חשבו שאני מפגרת.

שלוש פעמים בשבוע היתה מגיעה מורה "מיוחדת" ומוציאה אותי מהכיתה לעיני כל, לוקחת אותי לכיתה קטנה ונותנת לי לשחק בפאזלים וכל מיני שטויות.

ניסיתי להתרכז במשימות שהיא נתנה לי, אבל לא הצלחתי, החדר היה שקט מידי והייתי שומעת איך היא מגרדת את הקרקפת ואחר-כך דוחפת את הציפורן של האגודל לתוך הציפורן של האמה כדי לסלק משם את הליכלוך.

הרעש שהיה נשמע כששתי הציפורניים שלה התחככו אחת בשניה היה דומה לרעש שהיה כשאמא שלי היתה מוציאה לנו ביצי כינים מהראש ומפוצצת להם את הצורה. וככה הייתי יושבת שיעור שלם בבעתה וסופרת כמה כינים מסכנות הלכו לעולמן בזמן שאני מחפשת את החלקים להשלמת הפאזל.

בסוף שנה הייתי מקבלת תעודה כשבכל המקצועות כתוב "מספיק" או "מספיק בקושי" . אמא שלי היתה מתחרפנת ואני לא הבנתי מה היא רוצה, הרי כתוב "מספיק"… מה, זה לא מספיק?

באסיפות הורים שמעתי את המורים אומרים שלא יצא ממני כלום ושאני עצלנית, עפיפון, חולמת, צלחת מעופפת ומרחפת. האמת ש'מרחפת' היה הכי קרוב למציאות.

ריחפתי בעולמי, וזה היה הרבה יותר מעניין. בין המציאות לדימיון לא היה גבול והמחשבות שלי היו נודדות הרחק.

בזמן שהמורים היו מדברים ברקע אני הייתי עושה אוריגמי מהדפים האמצעים של המחברת או סתם מקשקשת על הדף האחורי, על הרגל, על הילקוט, על הקלמר, על המחק, על השולחן, בתחתית החצאית וגם על הגרביון…

הפריט האהוב עלי בקלמר היה המחק הלבן המלבני. הייתי צובעת את כולו בעט ואז משפשפת אותו על השולחן בעדינות ששאריות המחק לא יתנתקו מהמחק וככה הייתי עושה מזה חוט ארוך וממנו צמיד. היו לי צמידי מחק חדשים כל יום, בכל הצבעים.

גם כשלא היה לי שום דבר להתעסק איתו, הייתי מעסיקה את עצמי בדימיונות.

את המורים שהיו קולטים אותי 'מרחפת' אני מחלקת לשתי קבוצות. קבוצת 'הטובים' וקבוצת 'המפלצות'.

בקבוצה של הטובים היו המורים שבחרו 'להעיר' אותי על ידי קריאת שמי והמשיכו בשיעור כרגיל, ואילו המפלצות היו קוראים בשמי ומבקשים ממני לחזור על הנאמר מול כל הכיתה ולוודא שכולם ישמעו את דעתם ש"כלום לא יצא ממך".

ה'טובים' מעולם לא ביקשו ממני לקרא בקול מול כולם, ואילו ה'מפלצות' היו מתעקשים שאעמוד ואקריא לכולם, דבר שהעמיד אותי במבוכה גדולה. אמנם ידעתי לקרא אבל לא ב'קול'.

בכיתה ג' קיבלנו מחנכת חדשה, קראו לה מלכה, ולא, אני לא מתכוונת לכזאת עם כתר.

מלכה נמצאת בקבוצת ה'מפלצות'. היא היתה מתלוננת לאמא שלי שאני לא יודעת לקרא, ואני עם דמעות של זעם בעיניים רק עונה "אני יודעת לקרא!!! אני קוראת 'בלב'!!!"

העובדה שמלכה ידעה שאני לא יודעת לקרא לא מנעה ממנה להביך אותי מול כולם, פעם אחר פעם. היא היתה צורחת את שמי לפתע ומבקשת ממני לעמוד ולהקריא קטע. אי אפשר היה לומר לה לא.

פעם אחת שי אמר שהוא לא רוצה להקריא מול כולם ומלכה לקחה את סרגל הברזל שלה וחבטה בו בלי הפסקה בעוד הוא מגולגל כמו כדור על הרצפה, מכסה את הראש עם הידיים.

כאב לי בבטן. זה היה מחזה מבעית. הצליל של הרוח שהתקבל מהנפת הסרגל חרוט במוחי לנצח. הייתי יושבת קפוצה מחזיקה את הבטן הכואבת ומחכה שזה יגמר.

שי היה כמוני, "עצלן", והיינו משחקים הרבה ביחד. גם בהפסקות וגם בשכונה. מעת לעת הוא היה מקבל מכות עם הסרגל ובין לבין בקטנה היה חוטף סתירות בלחי. זה נפסק בכיתה ה', כשהמורה הטובה שושנה החליפה את מלכה.

בשיעורים של מלכה המשימה שלי היתה אחת. לא להוזיז את הראש מהספר ולדעת תמיד איפה קוראים.

זה אף פעם לא הצליח. אחרי חמש דקות הייתי נשאבת לעולם הדימיונות שלי ולמרות שהעיניים שלי מביטות לספר, המחשבות שלי נמצאות אי שם הרחק מחוץ לקופסה.

למזלי, בגלל שלרוב לא היה לי את הספר הנכון בתיק (גם בפעמים הבודדות שממש בדקתי שעשיתי מערכת, איכשהו לא מצאתי את הספר הנכון בתיק) חברתי לספסל ולשכונה היתה משתפת אותי עם הספר שלה ומראה לי עם האצבע איפה הפסיקו.

הייתי קמה ברגליים רועדות, אומרת לעצמי שהפעם אני אקרא את כל המילה בלב ורק אחר כך אומר את כולה בקול. זה היה מצליח לי בכמה מילים הראשונות. הייתי מחברת אות לאות בלב, ואז אומרת מילה שלימה בקול, וככה מילה מילה… עם המילים הקצרות בנות 2-4 אותיות היה לי קל, אבל מילה עם מעל חמש אותיות זה היה ארוך ומייגע. אחרי חצי שורה הייתי מתעייפת מתהליך ה'המרה' וחוזרת לקרא בצורה מקוטעת ומאבדת ריכוז בכל כמה מילים כשהעין זזה לבדוק כמה_עוד_נשאר.

מלכה היתה רואה את האי נוחות והמבוכה שלי, ועדיין לא היתה מוותרת לי עד סוף הקטע. שנאתי אותה.

אף פעם גם לא עשיתי בבית שיעורי בית.
א-ף פ-ע-ם!
בזמן שכולם היו בבתים שלהם מכינים שיעורי בית, אני הייתי עושה מלא דברים אחרים. אף פעם לא שיעמם לי. הייתי יכולה לשחק עם כל דבר ואפילו בלי כלום, רק עם דימיונות. ובכל זאת, יותר מכל אהבתי לשחק בחוץ.

בין השעות 2-4 היתה סייסטה וכולם נחים, אף אחד לא "מסתובב" ברחוב. לרוב הייתי לוקחת ספר וקוראת. אהבתי לקרא סיפורים ומעשיות. אחרי שסימתי עם סדרת הספרים "כה עשו חכמינו" (עם סיפורי ניסים ונפלאות של צדיקים) עברתי לאנציקלופדיות שהיו בבית כי האלטרנטיבה היתה ספרי תורה או לימוד.

אהבתי לדעת!

טיילתי בין ערכים של "אביב" "כללית" ו"בריטניקה לנוער" עד שהמחוג הקטן יעמוד על 4. בארבע הייתי יוצאת לרחוב ומתחילה לשחק עם אלו שסיימו להכין שיעורים מהר ועם אלו שהיו כמוני, 'עצלנים' שחיכו בבית לשעה המיוחלת לצאת לרחוב.

משום מה הראשונים לצאת תמיד היו הבנים. אז שיחקתי איתם בלזרוק גוגאים לתוך צנצנת או מי הכי קרוב לקיר, בגולות, בלהפוך עטיפות של מסטיקים וכל מיני קלפים בהינף כף יד ובמסחר של קלפים נדירים עם אורי מלמילאן, עד שהבנות היו יוצאות ואז הייתי הולכת לקפוץ על חבל/גומי/פשתה עד החשיכה או עד שהייתי שומעת את אמא שלי צועקת את שמי מפינת הרחוב.

בבוקר הייתי שמה ילקוט על הגב, לוקחת את הסנדלים ביד והולכת יחפה לבית הספר.

הייתי עולה על כל הגבעות עם ערימות החול בניה שהיו בדרך, המגע של החול הדק היה לי נעים. אהבתי להרגיש איך הרגל טובעת בתוך החול. היום אני משייכת את זה לוויסות חושי. עד היום יש דברים שהמגע שלהם מרגיע אותי ויש דברים שאני לא מסוגלת לחשוב אפילו שיגעו בי.

לפעמים הייתי רואה שיירות של נמלים אז הייתי עוקבת אחריהם כדי שיובילו אותי למקום בו הם אוגרים הכל. עם מקל דק כקיסם הייתי מוזיזה את החול וחופרת בזהירות. רציתי לראות מה יש שם ואיך זה נראה מבפנים. בימים שהייתי מוצאת שיירות של נמלים הייתי מאחרת.

בסוף הדרך לבית הספר היתה גיבעה תלולה ו'ענקית' של אדמת חמרה (אדומה ומלכלכת) במקום לעשות את כל הסיבוב, שבו היה כביש סלול עם עליה מתונה הייתי מטפסת עליה ומלכלכת את הבגדים. אמא שלי היתה משתגעת רק מלראות את הכתמים על התלבושת. זה לא היה עוזר, תמיד כשהגעתי לצומת בה עלי לבחור בין כביש סלול עם דרך ארוכה לבין טיפוס קצר על הגבעה, הגבעה היתה לוקחת בגדול.

בשער הייתי שמה סנדלים וישר רצה לחפש את שולי, החברה הטובה שלי (עד היום, כבר 40 שנה!) ממנה הייתי מעתיקה שיעורי בית אל תוך מחברת "כללית" היחידה שהיתה לי. ולא, זה לא בגלל שהיינו במצוקה כלכלית, להיפך, חיינו ברווחה גדולה ולא היה חסר לי כלום כילדה בעולם החומרי. פשוט הייתי שוכחת את המחברות אז הייתי כותבת בכל מחברת שמצאתי בילקוט, וככה בתוך זמן קצר כל המחברות שלי היו כלליות.

בכל שנה המורה היתה אומרת שאם לא אשתפר ישאירו אותי כיתה – איכשהו סיימתי יסודי בלי שזה יקרה.

מהיסודי עברתי לחטיבה, לכיתה של ה'מופרעות', ומהחטיבה עברתי לתיכון הישר לכיתה במגמת ה'לא חכמים' שלומדים הנהלת חשבונות, ולא כי רציתי ללמוד הנהלת חשבונות, פשוט זאת היתה המגמה היחידה בלי מסלול של תעודת בגרות (הציונים שלי לא התאימו למסלול בגרויות)

בתחילת השנה הראשונה בתיכון קיבלנו הודעה שמחפשים נציגים לועדות שונות. מסתכלת על הרשימה, מסמנת וי על "ועדת קישוט" ומחזירה למורה.

שבועיים אחרי, כל הכניסה של של בית הספר עם קולאג' ירושלים של זהב מבריסטול בתלת מימד ואב הבית ממנו הייתי מקבלת ציוד לקישוט נהפך להיות החבר הכי טוב שלי.

יום אחד ביקשתי ממנו נייר קופי והוא הצביע על הפח השחור הגדול. פותחת את הפח, מוציאה נייר קופי משומש ורואה שכתוב עליו "מבחן באנגלית כיתה י"ב 2". וואוו, אני בהלם, כל הפח מלא מבחנים שהוא הדפיס.

בהפסקה לפני המבחן הבא שהיה לנו ב"התכתבות עברית" הלכתי לפח והוצאתי משם את המבחן. עד לצלצול כל הבנות בכיתה היו עם דף תשובות מוכן! גם אני!

חודשיים לפני סיום כיתה י' סילקו אותי מהתיכון אחרי שהמורה להיסטוריה נכנס לכיתה בדיוק כשאני זורקת הילקוט של זאת שגילתה למורה איך בכיתה של "סתומות" כולן עם ציון 98 ומעלה.

וככה, בסוף השנה הראשונה ללימודים במגמות, אמא שלי מחפשת לי תיכון ואף בית ספר לא מוכן לקבל אותי.

אז הרחבנו את החיפושים לערים סמוכות כי בכל זאת "חובה" לסיים 12 שנים…
יום אחד אמא שלי מספרת לי על תיכון בעיר סמוכה שמוכן לקבל אותי למגמת "אופנה" בלי בגרות, אבל הם התחילו את המגמה בתחילת השנה והפסדתי הרבה חומר, והמנהל אמר שאצטרך לחזור על כיתה י' (לא היה עבורי צמד מילים מפחיד יותר מ"להישאר כיתה")

להשאר כיתה לא בא בחשבון אז ביקשתי לדבר עם המנהל בעצמי.

אני יושבת מולו, בלי לדעת כלום על החומר והמקצועות שנלמדות במגמת "אופנה" ועושה איתו את העיסקה הראשונה שלי כאדם בוגר.

במהלך החודשיים של החופש הגדול אני אשלים את כל החומר, אגיש לכל המורים קלסרים לבדיקה ואעשה מבחן על החומר המקצועי. אם אצליח, אני לא נשארת כיתה ונכנסת לי"א אם אכשל, אכנס לכיתה י'. אמנם לא לחצנו ידיים (תיכון דתי) אבל אישרנו את העיסקה!

היו לי ארבעה קלסרים עבים ומלאים בחומר וחילקתי את עבודת ההעתקה על פני חודשיים. עובר שבוע ולא עשיתי כלום, ועובר עוד שבוע ועוד אחד, והדבר היחיד שאני עושה זה כל כמה ימים לאמוד מחדש את כמות החומר אל מול הימים שנותרו

וככה בשבוע האחרון של החופש הגדול, קצת אחרי שהדקה ה-90 התחילה, התיישבתי מול ערימת קלסרים של תלמידות והתחלתי להעתיק. תולדות האומנות, טקסטיל, ציור אופנה ואת כל החומר המקצועי.

לא יודעת איך עשיתי זאת, אבל בסופו של דבר זה נעשה. הגשתי את הקלסרים לבדיקה, עברתי את המבחנים והתחלתי את י"א כמו כולם. למדתי על חומרי גלם של תעשיית הבדים, למדתי לסרטט גיזרות, לתפור ולרקום – חלומות.

סיימתי כיתה י"ב ויצאתי לטרוף את העולם בלי תעודת בגרות אבל עם הרבה דימיון וחשיבה מחוץ לקופסה, עם שאיפות גדולות, רצון עז להצליח והרבה תושייה.

למורים שאמרו שאני מפגרת ושלא יצא ממני כלום אין לי מה לומר, הם לא שווים בכלל התיחסות, גם ככה מהם יצא כלום.

לכם אני יכולה לומר שגם השמיים הם לא גבול והמציאות אין לה שום קשר לנבואות המורים.

במהלך חיי הפכתי רעיונות לעסקים מצליחים (עם הרבה כשלונות בין לבין), ניהלתי שלוש חברות בשתי מדינות והעסקתי מאות עובדים. עמדתי מול מאות אנשים והעברתי הרצאות שכתבתי לבד בשלוש שפות שונות שלמדתי בכוחות עצמי.
את ההצלחה שלי אני זוקפת לזכות הקש'ר כי בזמן שהילדים האחרים היו עסוקים בלהקשיב למבוגרים שהובילו אותם לחשיבה מצומצמת ומקובעת, אני הייתי שקועה עמוק בעולם עשיר ומלא דימיון.
#אל_תתנו_יד_להרג_הדימיון
#מציאות_מתחילה_במחשבה
#אני_צלחת_מעופפת_גאה!
#כל_אחד_והקש'ר_שלו