לכתוב "שואה" לילדים ונוער זו לא משימה קלה. ההחלטות מה כותבים וכיצד מתארים והכי חשוב במה מתמקדים אלו החלטות לא פשוטות. ספרה החדש של חנה ליבנה עושה את זה בדיוק במינון הנכון.
בספר אנו פוגשים את אווה, נערה אופטימית, מאושרת בעיר פיוטריקוב בפולין. יש לה בית מפואר, משפחה אוהבת, חברות והכי חשוב יש לה ציפור שאיש לא רואה היושבת על כתפה ושומרת עליה.
כמו לא שאר בני גילה האופוריה של ילדותה מסתיימת בבת אחת עם הפלישה הגרמית לפולין.
אפשר לחלק את הספר הזה לשלושה חלקים לא שווים. החלק הראשון העיקרי בסיפור, מתרחש לפני הפלישה, אנו לומדים להכיר אותה, את משפחתה ואת החיים שהיו ואינם, כך שכשאנו מגיעים לחלק הקשה של המלחמה אנחנו מרגישים שאווה היא השכנה ממול, הילדה מהכיתה או גם כל אחת מאתנו. החלק השני והקצר יותר, מלווה את אווה בגטו המקומי, ברכבות ובמחנות. החלק הזה בסיפור הוא קצר יותר למרות שהוא נמשך על פני כמה שנים. וכתוב בהמון רגישות כמו שחנה ליבנה יודעת לעשות כל כך טוב. אין אנו רוצים להבריח את בני הנוער מלקרוא על הנושא הלא פשוט הזה וההנגשה הנכונה היא מה שתעודד את בני הנוער להמשיך ולקרוא עוד ספרים בנושא.
החלק השלישי וארוך גם כן מתמקד בסיום המלחמה, החזרה של אווה לעולם לאחר המלחמה, ההתאוששות מהתופת והיא אפילו מצליחה גם למצוא את אביה, שאר בני משפחתה לא שרדו את המלחמה. אנו נחשפים למאבק הפנימי של אווה עם עצמה ומול משפחתה על החיים שאחרי המלחמה והמקום שלה בעולם ותוך כדי גם לומדים על המפעל הציוני המדהים של העלייה הלא חוקית ארצה בתקופת המנדט הבריטי. אווה שלנו בוחרת לעלות לארץ ישראל.
לאורך כל הקריאה תהיתי עם עצמי האם מדובר בסיפורה האמיתי של אווה או שמא היא דמות מומצאת שחווה חוויות שנאספו מעדויות וסיפורים. העמודים האחרונים בספר נותנים מענה לשאלה הזו ואני מודה שזה היה השלב שבו חשתי מחנק בגרון. אווה מהסיפור היא אמו של בן זוגה של ליבנה, הסבתא השנייה לנכדיה של הסופרת, אשר רק בשנה האחרונה החלה לספר את הסיפור האישי שלה. לאחר ההסבר הקצר על מי זו אווה מצורפים גם שני מכתבים, אחד שאווה כתבה לפרופסור שתוך סיכון חייו הסכים לקיים בביתו בית ספר מאולתר לאווה ולחברותיה והשיחות בניהם ליוו אותה גם ברגעיה הקשים ביותר ותרמו לא מעט להישרדותה ומכתב אחד שהוא כתב לה.
והציפור אתם שואלים? הציפור מלווה אותנו לאורך כל הסיפור, כמספר משני, אנו שומעים את מחשבותיה, את הדאגה שלה לאווה הילדה ובהמשך לאווה בוגרת. לעיתים היא נעלמת, ברורה בשתיקתה אך כל הזמן היא נוכחת.
