"אני נושם את הדממה.
היא חדרה לתוכי והפכה אותי לדממה.
אני הדממה"
הדממה היא מילה נרדפת לבדידות המציפה את הדמויות בספר. כמו מרבית האנשים ביפן הדמויות בספר בודדות, מאופקות, אינן חודרות למרחב של הזולת ומאוד מנומסות.
חשבתי שאקרא את הספר ללא הפסקה, אבל לא כך היה. הקריאה בו היתה מלווה בעצירות והפסקות, לא כי לא עניין אותי, אלא שבכל פעם הייתי זקוקה לעצור על מנת לחשוב. לקראת סיום הקריאה הרגשתי שאני כמו הגיבור, יצאתי יחד איתו למסע ואני זקוקה להפוגות בדרך הארוכה.
רן אישידה מגיע מטוקיו לאקאקאווה ללוויית אחותו קייקו. אחותו נרצחה בדקירות סכין והוא סקרן לדעת מה עבר עליה באקאקאווה במשך השנים שהיא גרה שם. קייקו היא אחותו הבוגרת של רן והוא היה קשור אליה. אומנם הקפידו לדבר בטלפון פעם בשבוע, אך רן לא ידע על אחותו הרבה.
לאחר הלוויה רן מחליט להישאר באקאקאווה. הסיבה הגלויה היא רצונו לדעת על אחותו ואולי להבין מי רצח אותה. בהמשך יתברר לו כי החיפוש הוא אחר עצמו.
זה אינו ספר מתח, איני יודעת מי החליט לסווג אותו כמתח, יש בו אומנם רצח ותעלומה, אך הוא אינו כתוב במתכונות הרגילה של רצח עם פתרון. זהו ספר מסע פנימי, מסע של הגיבור אל עצמו. אל עברו, אל חייו האישיים.
בתרבות יפן יוצאים למסע רוחני על מנת להגיע לשלווה הפנימית, לבודהה הפנימי שלך, רן אישידה יוצא למסע לחפש אחר אחותו ולמעשה הוא מוצא עת עצמו. במסעו הוא פוגש אנשים המלמדים אותו על אחותו, עליו, על עברו ועל משמועות האנשים שבחיו.
הדמויות שאותם הוא פוגש הן דמויות בודדות, ביפן האנשים מאופקים ובודדים, אינם חודרים לפרטיות של הזולת גם אם הוא בן משפחה. בן משפחה שעובר לעיר מרוחקת לא נפגש לעיתים קרובות עם בני משפחתו.
הכתיבה מינימליסטית, מאופקת כיאה לספרות יפנית. יש בה ערבוב של מציאות וחלום, עבר והווה. החלומות מציפים את הגיבור עד שלעיתים חודרים למציאות היומיומית שלו. יש רגעים שנדמה כי ישנם שני זמנים ושני עולמות מקבילים. (בורחס, מורקמי)
הסגנון הזכיר לי את הסופר היפני האהוב עלי, מורקמי. יש בספר הקבלות רבות לספריו.
קלריסה גונאוון ילידת אינדונסיה המתגוררת בסינגפור כתבה ספר על דמויות יפניות המתרחש ביפן. אני מסירה את הכובע פעמיים בפני הסופרת. היא הצליחה להכניס אותי לאווירה המינימליסטית, המאופקת והמסתורית של יפן, למרות שהיא אינה ילידת יפן. וכן הצליחה להיכנס לדמותו של גבר ולתאר את בדידותו ויחסיו עם נשים בצורה משכנעת.
ספר עצוב שסיומו גרם לי לחייך בתקווה.
ממליצה על הספר בתקוה שאולי יביא לנו את הגשם.
הסימניות והעט היפני נשלחו אלי השבוע מחברה אהובה שמעבר לים.
ציפורי גשם, קלריסה גונאוון
מאנגלית, אורה דנקנר
תמיר // סנדיק 2018
