צימאון לאהבה, במקום הכי נמוך בתל אביב.

"אל תקחי אותה על הידיים", מבקשת ממני דניאלה הגננת. בפעם הראשונה חשבתי שאני לא שומעת טוב, אבל אז היא חזרה שוב על אותה דרישה הזויה ומשוללת כל היגיון. עיניי נחות על כדור השוקולד הקטן שבזרועותיי. הרי היא הושיטה לי ידיים, היא הסתכלה לי בעיניים, כל כך היתה זקוקה שאחבק אותה קרוב, כי איזה ילד לא זקוק למגע. "אחרי שתלכי, לא נוכל להשתלט על הבכי", הסבירה.

דניאלה ורוזמרי, גננת וסייעת, מפעילות גן של פליטים במקום הכי נמוך בתל אביב. החלק הפעור והכעור של העיר ללא הפסקה, בה גרים אנשים שקופים ודחויים בכוכים חסרי אור. גם 50 ילדי הגן, מגיל שלושה חודשים עד חמש, אינם רואים אור יום. תמורת 400 שקלים לחודש, הם מבלים את מירב שעות היממה במרתף חסר חלונות וללא חצר. אין סדר יום. אין תכנים. יש שלוש ארוחות ביום עם תפריט קבוע ובלתי משתנה של פתיתים וקטשופ. גם אם נורא אתאמץ, לא יכולה לצייר תמונה אחרת לעליבות שזועקת מכל פינה.

[youtube yI20Fzdh474 nolink]

"זה עוד טוב, מה שאת רואה עכשיו", מספרת לי מתנדבת וותיקה, שמגיעה אחת לשבוע לסייע. בהתחלה לא היה כאן שום דבר והילדים רק צרחו ובכו. מאז שעמותת צימאון אימצה את הגן, חל שיפור גדול". צימאון שמו לעצמם מטרה לשפר ולהיטיב את חיי הילדים בשכונות המצוקה. מאז שאימצו את הגן לפני כחודשיים, הם עושים כל מה שהם יכולים כדי להביא מתנדבים ולגייס תרומות למען רווחת הילדים, אבל המצב עדיין קשה מאוד.

דניאלה שואלת אותי אם אני מוכנה להאכיל את הפעוטות. בגן אין שולחנות לארוחה משותפת. יש שלושה כיסאות אוכל מפלסטיק, עליהם מתיישבים הפעוטות בשיטת הסרט הנע. פעם לעווה, פעם בת-אל, פעם סיים-סיים, פעם סיאם. לעווה היא דוגמנית יפייפיה וקומפקטית. כמו קייט מוס רק עם עור שוקולד שבעים אחוז מוצקי קקאו ושיער קצר מקורזל אסוף בקוקיות ורודות. כיאה לדוגמנית, היא לא בעניין של פחמימות. "נסי לשכנע אותה" רוזמרי מבקשת. "היא תהיה רעבה אחר כך". מוצאת את עצמי עושה לה אווירון, ועוד אווירון, שוב ושוב, מתוך הבנה שאין כאן ארוחת ביניים של פרי או כריך או עוגיה ושזה מה שאמור להחזיק אותה לשש השעות הקרובות. בסוף היא מתרצה. אוכלת כמה כפיות אווירון ואז סוגרת את הפה ודוחפת לי את היד.

כרמית מצימאון נכנסת לגן עם חיוך כובש, יחד עם פיטר, תורם גדול מארצות הברית. מכירה את כל הילדים בשמותיהם הפרטיים, מחבקת ומנשקת. "את רואה את זאת? אמא שלה התאבדה לפני חודשיים. וזה? אנחנו חושבים שיש לו עיכוב התפתחותי, מנסים לסדר לו אבחון. "

אני שואלת לגבי יציאה מחוץ לגן. "אי אפשר לצאת מכאן", היא מספרת. "בפעם האחרונה שמבוגר יצא עם חמישה ילדים , תפסה אותו משטרה ושלחה אותו חזרה לגאנה. מזל שהילדים ידעו לכוון את השוטרים בחזרה לגן, אחרת מי יודע מה היה עולה בגורלם". והיה עוד סיפור קורע לב על ילד נבון בן חמש מלא שמחת חיים שדיבר עברית שוטפת, שבן הזוג של אמו שלח אותו לבד על מטוס לאתיופיה, כי לא סבל אותו. אלה קווים לדמותם של ילדים רכים בשנים, כאן, במדינת ישראל, שנת 2014.

אחרי מספר שעות אני חייבת לתפוס רכבת חזרה לחיפה. בת-אל על הידיים שלי. אני רוצה שהיא תמשיך להרגיש מגע. אני מעבירה אותה לידיו הנאמנות של פיטר והוא מערסל אותה בחיבה. רק אז מרגישה שיכולה לעזוב.

כרמית ועמותת צימאון פועלים ללא לאות כדי שיימצא לגן פתרון הזנה של אוכל מבושל לפחות שלוש פעמים בשבוע. בנוסף, הם זקוקים לאספקה שוטפת של ירקות ופירות, צעצועים, תכנים, עוגה לשבת, חיבוק וליטוף. אני כותבת את הדברים מתוך תקווה שמשהו טוב יצא מכל זה. טיעונים בעד ונגד בעניין הפליטים יש למכביר. מבקשת הפעם לשים את ההשקפות הפוליטיות בצד, להסתכל לילדים האלה בעיניים ולהתמקד במה שחז"ל ציוו עלינו כבני אדם: ואהבת לרעך כמוך.