כשמישהו רוצה לקבל רישיון נהיגה, הגיוני לדרוש ממנו לעבור מבחן שיוכיח שהוא ראוי לנהוג מבלי לסכן אף אחד. אם מישהי רוצה להיות פסיכולוגית, ראוי לדרוש ממנה לעבור מבחן שבו תוכיח שיש לה את הידע הנדרש כדי לטפל באנשים. אבל מה הטעם בציון השופט אותך על מה שלמדת בביה"ס מתוקף חוק חינוך חובה?
לפני כמה שנים לימדתי בסמינר להכשרת מורים. הקורסים שלימדתי לא היו בליבת המקצוע של הסטודנטים, אלא בתחום הרחבת הדעת המצופה מהם. לימדתי קורסים על ספרות חז"ל בכיתות של תלמידים שרצו לקבל הכשרה כמורים ליסודי או כגננות לגיל הרך. אף אחד מהם לא למד להיות מורה לספרות חז"ל. תחום הידע שהם למדו אצלי לא היה חלק מתנאי הקבלה הנדרשים למקצוע שאותו הם ביקשו לרכוש.
אני רוצה לספר לכם על ניסוי שדרכו רציתי לבחון את מקומם של הציונים בתהליך הלמידה. לא מדובר בניסוי מדעי אלא בשעשוע פרטי שלי: היו לי שש קבוצות לימוד של כ- 25 סטודנטים, שעם כל אחת מהן נפגשתי פעם בשבוע למשך סמסטר אחד. בשתיים מהן הודעתי כבר בתחילת הסמסטר שבקורס שלי כל התלמידים יקבלו ציון 100. הם נדרשים להגיש שלוש עבודות קצרות (התייחסות אישית לסיפור תלמודי, תגובה למאמר מחקרי, הצגת נושא בפני הכיתה), ולהשתתף באופן פעיל בשיעורים. אם יעמדו בכל אלו הציון מובטח להם.
בשתי קבוצות אחרות לא חשפתי את עניין הציונים מראש. גם להם הצבתי את אותן הדרישות, ורק בשיעור האחרון של הסמסטר הודעתי כי כולם יקבלו את הציון 100. בשתי קבוצות נוספות ביקשתי מכל סטודנט למלא משוב עצמי בסוף הסמסטר ולתת לעצמו הערכה מילולית ומספרית.
בקבוצות שהתבשרו על הציון 100 רק בסוף הקורס התגובות היו מעורבות: הרוב היו שמחים בחלקם אבל היו גם כעסים; היו תלמידים שפנו אלי וטענו שהמעשה שלי לא הוגן. הרי הם התאמצו כל כך והם יודעים שחלק מחבריהם התאמצו פחות, אז למה מגיע לכולם אותו ציון? הכעס שלהם חשף את העובדה שהם לומדים למען הציון ולא בשביל הלמידה עצמה, הרחבת הדעת או רכישת השכלה. חשוב להם גם להיות טובים יותר מ-. לא מספיק להיות טובים.
גם בקבוצות שבהן ניתן לתלמידים החופש לקבוע בעצמם את הציון היו תגובות לכאן ולכאן: רוב התלמידים נתנו לעצמם ציון שבין 85 ל- 95. בודדים העזו לתת לעצמם 100. אף אחד לא נתן לעצמו ציון נמוך מ-80. רובם ציינו במשוב המילולי שהם שופטים את עצמם על פי מידת המאמץ שהשקיעו ולאו דווקא על סמך התוצאות (טיב העבודה שהגישו או רמת ההרצאה שנתנו בכיתה).
כמה תלמידים לא הסכימו בשום אופן לשתף פעולה. הם מילאו את המשוב המילולי אך סרבו לתת לעצמם ציון. היה להם חשוב לדעת מה אני חושבת עליהם. בלי זה הקורס נראה להם חסר משמעות. תלמידים כאלה זקוקים לפידבק תמידי מהמבוגר האחראי. זה מה שלימדו אותם בביה"ס וקשה להשתחרר מהרגלים שהוטמעו במשך שנים.
התלמידים שידעו מראש שיקבלו 100 היו המרוצים ביותר. ניכרה אצלם מוטיבציה גבוהה לעמוד בשלוש המשימות, וכמעט ללא יוצא מן הכלל הם נטו להשתתף באופן פעיל בשיעור, להביע את דעתם ולתרום לגיבוש קבוצת לימוד רצינית.
העובדה שהציון המספרי הוסר מעל סדר היום מההתחלה, אפשרה פתיחות גדולה יותר מצידם. הם הרגישו חופשיים להיות הם-עצמם. ומאחר שלא הצבתי את עצמי במקום של "שופט עליון", היה להם קל יותר לקבל אותי כשותפה לקבוצת הלימוד, שבה כל אחד תורם מהידע ומהניסיון שלו. במידה רבה, זה גם נטרל את ההתנגדות והרתיעה שתמיד קיימות אצל סטודנטים חילוניים כאשר מחייבים אותם לקחת קורסים ביהדות.
מי שלומד ספרות כדי להיות מורה לספרות ויידרש להעביר הלאה את הידע שקיבל באקדמיה, סביר בעיניי (אם כי לא הכרחי) לדרוש ממנו לעבור מבחן רישוי מסוג כלשהו. אבל מה לגבי מי שבא ללמוד ספרות סתם כי הוא אוהב ספרים? או כי הוא החליט להרחיב את עולמו? מדוע לשפוט אותו בערכים מספריים?
אם הלמידה ללא חֶרֶב הציון המאיימת תורמת לאווירה טובה יותר בכיתה, מעודדת מקוריות ויצירתיות, מפחיתה תחרותיות, מחזקת שיתופי פעולה ומאפשרת אינטימיות וקרבה גדולה יותר ביחסי מורה-תלמיד, אז למה אנחנו לא משתמשים בה יותר?
ועוד נקודה למחשבה: הרבה מורים מאסו בשיטת הציונים והם מבינים את הנזק שהיא גורמת אך עדיין חוששים לתת 100 לכל התלמידים (גם אם הם בכיתה ב'!), מחשש שהדבר יגרור תגובה קשה מההנהלה. אבל בלעדינו זה לא יכול לעבוד – אז בואו ניקח יוזמה ונפסיק לשתף פעולה עם מפעל הציונים.
ותודה לעידן מלמד מהבלוג חינוך פשוט על הקישור להרצאה המעולה הזו:
[youtube qTKEBygQic0 nolink]
