ברגע שראינו את הלינק לטבלת השיתוף, תפסנו מהר את השעה הכי הנוחה, הגענו עם הילד לבית הספר בחשכה ופגשנו במורה. יום הורים, שיח מצמיח, מפגש תלמיד-מורה-הורה.
בחלק מהמקרים זה מפגש מכונן, מחנכת (או מחנך) שרואה את העוצמות והחוזקות של הילד (או הילדה!) שלכם, יודעת להסתכל לו בעיניים, לפתח דיאלוג, לשמוע מה חשוב לו ולוודא שהכיתה היא לא פחות מבית בשבילו.
בחלק אחר, זה צ׳ק ליסט של ציונים, הערכות מילוליות ודוח כמותי של איחורים, חיסורים, הפרעות או חיזוקים חיוביים. משהו מתוק לסיום ויעד לשיפור או שימור בחודשים הקרובים.
נניח לרגע את הדיון על התנהלות המשובים בבתי החינוך השונים (זה לפעם אחרת) –
א ב ל מה איתנו, ההורים? ואיך נהפוך את ההדים של עשר הדקות הללו תחת אור הניאון בכיתה הריקה למנביטות או מנבילות?
בשיחות עם הורים בקליניקה, בסופר או בהמתנה לשעת השין הנקובה – שמעתי לא מעט הבטחות על תגמול, כי אם כבר בלאק פריידי או סייבר מאנדיי…אז למה ש 90 במדעים לא יהיו שווי ערך לג׳ינס חדשים או ש-100 במתמטיקה לא ישאירו חותם עם נעלי נייקי מקצועיות?
השיטה הזו – שאולי נועדה להגדיר מה חשוב לנו בבית ומה פחות, לדחוף למצוינות ואולי לפרגן על הצלחות – בוודאי שבאה מכוונה טובה אבל היא לא מקדמת ואפילו מזיקה.
ילדים ש׳מביאים ציונים טובים׳ כדי לזכות בפרסים – יעמידו כל השקעה או מאמץ עתידי בתנאי לקבלת תגמול מההורים. בהמשך, תתרחב הדרישה גם מהמפקדים, מבני הזוג או מהמנהלים בעבודה. זה יעבוד? זה יצמיח? זה יחזק תחושת מסוגלות ויעודד הנעה פנימית?
ממש לא. אז נכון שזה נעים לפעמים לפנק או להוקיר את הילדים ונכון שזה קל יותר פשוט לשלוף את האשראי , נשמע ש׳ככה זה אצל כולם׳ ונראה שאנחנו עומדים בדרישות, עונים על הצרכים, אבל, בואו, זה לא באמת מה שהילדים שלנו צריכים.
אם נציב פרס כתנאי על ציון או על התנהגות ראויה – נגזול מהילדים שלנו את ההצלחה שלהם, נגדל אותם להיות תובעניים או מרצים, ובעיקר, לאנשים שתלויים באישור חיצוני ולא מניעים את עצמם בחיים מתוך תחושה שהם יכולים.
✅✅✅ מה כן?
נעודד, נתווך שראינו את המאמץ, שהבנו את הכוונה, שאנחנו מעריכים את ההשקעה, שהרגשנו את התרומה. נשקה את הזרעים שהם טמנו כדי לגדול, וככה, כשנהיה ספקי האוויר והכוח להעצמת הביטחון שלהם בעצמם – תחנת האנרגיה הפנימית שלהם תפעל באופן עצמאי.