היום לפני עשרים שנה בתאריך ה-20 באפריל 1999 התרחש אחד האירועים המזוויעים בארצות-הברית: טבח בתיכון קולומביין , ובאותה העת הוא היה אירוע הירי הקשה אי פעם בתיכון בארה"ב.
באירוע נהרגו 13 בני אדם אשר כללו בין-השאר מורה ו-12 תלמידים – ועוד 23 נפצעו.
בשעה 11:10 בבוקר של אותו יום הגיעו שני הרוצחים, התלמידים אריק האריס בן ה-18 ודילן קלבולד בן ה-17, לתיכון קולומביין שבו למדו, סמוך לעיירה ליטלטאון שבפאתי דנבר.
הם ניסו לפוצץ מטען חבלה רב -עצמה בקפטריה בזמן ארוחת הצהריים, בכוונה לירות לאחר מכן בניצולים הנמלטים.
אלא שהמטען לא התפוצץ, ולאחר כמה דקות שלפו השניים רובים ואקדחים שהביאו עמם.
הם החלו במסע ירי שהסתיים כעבור מעט פחות משעה בהתאבדותם, כשהתבצרו בספריית בית הספר.
חשוב לציין בהקשר זה כי הטבח בתיכון קולומביין זעזע את ארה"ב והעולם, אך לא הביא לשינוי דרמטי בחוקי הנשק האמריקניים.
ב-20 השנים שעברו מאז ידעה ארה"ב שורה של מעשי טבח נוספים בבתי ספר, בכללם כאלה עם מספר הרוגים גבוה אף יותר.
נשאלת השאלה: איך חווים היום הניצולים מהטבח את מה שהתרחש לפני עשרים שנה?
חוזרים אל סיפורי הניצולים מהטבח
שני עשורים אחרי היום הנורא ההוא, ג'ונסון ואחרים שהיו אז תלמידי תיכון קולומביין הם כבר בעצמם הורים לילדים.
המחיר הנפשי שגבה מהם הטבח רק התעצם כשלסבל שחוו לפני כן הצטרף החשש לשלום ילדיהם.
הקושי מתגבר בכל פעם מחדש כשעוד חמוש מטורף נכנס לבית ספר כלשהו בארה"ב ומתחיל לטבוח.
כך, למשל, קייסי רויגזיגר ג'ונסון היא ניצולת הטבח בתיכון "קולומביין" לפני 20 שנה, ועכשיו, כשהיא כבר אם לארבעה, היא רואה את הבקרים כהזדמנות עבורה.
היא מתעוררת מוקדם, מכינה ארוחת בוקר ומנסה להעביר מסר ברור לפני שהילדים שלה יוצאים מהבית: אני מעריצה אתכם.
ברוב הבקרים היא הייתה בוכה כשהם יצאו מהמכונית, ותמונות ששלחו לה בהודעות טקסט המורים שלהם עזרו לה לצלוח את היום.
בעזרת האמונה הדתית שלה ותמיכתה של משפחתה השקיעה קייסי עבודה רבה כדי לנצח את הפחד שלה ולנהל את הלחץ הפוסט טראומתי כשילדיה התבגרו.
היא החליטה שהיא לא רוצה לאפשר לעבר שלה להשפיע על האופן שבו ילדיה חווים את החיים, ופיתחה לעצמה ריטואל משלה לרגע שבו היא מורידה את הילדים בבית הספר.
כך למשל, בבוקר שמשי אחד בסוף החודש שעבר, כשצוות של סוכנות הידיעות AP הצטרף אליה, היא עזרה לילדיה למצוא את תיקיהם ולקשור את הנעליים ואז הובילה אותם למכונית.
כאשר התקרבו קייסי וילדיה לבית הספר היא התפללה בקול, הודתה על בוקר יפהפה וביקשה שיהיה זה יום של למידה וידידות.
אבל אז כמו תמיד, היא צירפה לתפילה תוספת שקטה: "שמור עליהם".
תלמידה אחרת בתיכון איימי אובר אמנם לא נפגעה פיזית מהטבח, אך הוא הותיר בה צלקות נפשיות.
סיפורה של איימי אובר
אובר הייתה בתוך הקפטריה של תיכון קולומביין כאשר קבוצת הילדים החמושים הגיעו לבית הספר והחלו לטבוח בתלמידים שישבו לארוחת צהריים בחוץ.
היא ברחה בלי פגיעות פיזיות, אבל במשך שנים סבלה ממצוקה נפשית.
הטיפול שעברה ועזרת המשפחה סייעו לה, אבל כשנופפה לשלום לבתה ביום הראשון שלה בבית הספר היא עברה התקף חרדה – והוא היה רק הראשון מתוך רבים.
היא אובחנה כסובלת מהפרעת פניקה כרונית, ואז חידשה את הטיפול ומצאה דרכים חדשות לנהל את חייה כאם לשניים.
בתה של אובר, ברי, הייתה בת 11 כשאמה סיפרה לה לראשונה על טבח קולומביין.
זה היה כמה ימים לפני ציון יום השנה לטבח.
באותו תאריך שבו בצוע הטבח:20 באפריל הן ביקרו בבית הספר כדי להשתתף בטקס הזיכרון ואז הן צעדו יחד במסדרונות השקטים.
הכּניסה של בתה בת ה-13 של איימי אובר לבית הספר התיכון הייתה יכולה רק לא מזמן לגרום לה התקף חרדה, אבל עכשיו היא מתמקדת בדבר אחר: המשימה לעזור לה להיערך לבלתי צפוי.
כלומר לענות על שאלות בסיסיות כמו היכן היציאה הקרובה ביותר? באיזה רחוב את נמצאת? מי נמצא סביבך?
חשוב לציין בהקשר זה כי עבור אובר, ההיפתחות לבתה הייתה בגדר קתרזיס. מאז הן המשיכו להגיע לטקסי הזיכרון השנתיים, שכעת האווירה בהם מרוככת מעט עם הנערה שלצדה.
בואו נראה כיצד התמודד אוסטין יובנקס בעצמו ניצול של הטבעח עם הטרגדיה.
סיפורו של אוסטין יובנקס
אוסטין יובנקס, שבמהלך הטבח בקולומביין נורה בספרייה אבל שרד, הוא אחד מאותם ניצולים שאינם חוששים לילדיהם בבית הספר.
הוא טוען שדווקא אותם תרגילים שבהם מלמדים את הילדים כיצד להתנהג בעת אירוע ירי הם דבר שגרתי מדי עבורם – שגרתי כמו שתרגילי ההתגוננות מפני טורנדו היו שגרתיים עבורו כשגדל במדינת אוקלהומה.
יובנקס נזכר איך במהלך הטבח בקולומביין ראה את חברו הטוב ביותר, קורי דפוטר, נהרג. לדבריו, לדור שאליו משתייכים הילדים שלו נשקפות סכנות גדולות יותר כמו בידוד, דיכאון, התמכרות והתאבדות, והוא מכיר ממקור ראשון את הנזק שאלה יכולות לגרום.
כתוצאה מכך, משך יותר מעשור אחרי ההתקפה היה יובנקס מכור למשככי כאבים במרשם. עכשיו הוא עצמו עובד במוסד לטיפול במכורים ונוסע ברחבי ארה"ב כדי לספר את סיפורו.
בשנה שעברה נחרד יובנקס לראות את סרטוני הווידאו מבית הספר בפרקלנד, פלורידה, שבהם תיעדו את עצמם תלמידים מסתתרים בכיתות בזמן שחמוש הסתובב בבית הספר שלהם ורצח את כל מי שהיה יכול.
חשוב לציין כי יובנקס עצמו הפציר בילדיו תמיד לנסות קודם כל לברוח – לא משנה במה זה כרוך – גם אם בתרגילים מייעצים להם אנשי המקצוע להישאר במקום.
המצב כיום בתיכוני ארצות-הברית
היות ולאף נשיא או חבר קונגרס אין מספיק אומץ להתמודד עם ארגון הרובאים הלאומי ולתקן את התיקון השני לחוקה עדיין מפעם לפעם יש אירועי ירי בארצות-הברית.
הנתונים מראים שמדובר באירועים נדירים אך כאשר הם מתרחשים ,נהרגים הרבה אנשים.
אבל זו נחמה מועטה בלבד להמוני הורים אמריקנים – כשני הורים מכל עשרה – שמעידים כי הם אינם מאמינים בלב שלם שילדיהם בטוחים בבית הספר.