צורחת ….בשקט

בחורה עם מחשב נייד

היא מתנגדת לטיפול.

מתנגדת לחיבוק.

מתנגדת לשתף.

מתנגדת לחיים.

מתנגדת לכדורים.

"לא תבריאו אותי" היא מצהירה בשקט. את ה"סוד" שלה איש לא ידע. "החתכים עוזרים להתגבר על הכאב הנפשי"….. אז אין סיכוי ולמה בכלל להפסיק.

כשאני אומרת שאני אוהבת אותה ושקשה לי היא אומרת "אם קשה לך אז תחתכי".

אני צבועה עכשיו. צבועה כמו צהוב זרחני, כזה שכולם יכולים לראות למרחוק. אני לא אדם דתי, להיפך. אתאיסטית מוחלטת, שמאמינה בכל ליבי, שזכותו של אדם להחליט על חייו, על גופו, על השביל שלו, כן ואפילו על מותו. זכותו. כל חיי האמנתי כך. בדיחה. ועכשיו אני שואלת, מתי אדם הופך לישות עצמאית משלו? בעל דעות קבילות? בעל הבנה מגובשת?, בוגרת?…. זה קורה בגיל שנתיים? אולי 12? 16? אני זוכרת את עצמי בגיל 16. מודה, שמאז עברתי כיברת דרך לא קטנה ועדיין, בהמון דעות שהחזקתי אז אני מחזיקה עדיין, ואפילו מודה שהן התגבשו בעומקים שלהם ובנחישות שלהם שמושרשת בי. עודף הרגישות שלי נשאר למרות שהיום אני יודעת להתנהל איתה יותר בשלום. ועדיין אני אותה אני. ועם כל זה מי אני שאחליט לה שהיא צריכה טיפול? מי אני שאלחם בה נגדה? לטובתה?

היא עקשנית. גם אני עקשנית. וככל שהיא מתנגדת אני מתעקשת להאמין, שיכול להיות גם אחרת. יותר טוב, יותר בריא. אני חייבת להאמין בזה, אולי כי אני אוהבת אותה, אולי כי אני אמא שלה, כנראה שניהם. צבועה. בצהוב זרחני אני מסתובבת בעולם, שכולם רואים. אמונה לחוד והלב…..ללב יש דרך משלו כנראה ואני איתו…..לא מסוגלת אחרת.

משבר אמון