"רציתי להבין את תמצית הרוע, איך הנאצים הפכו להיות מה שהיו. אחרי המלחמה, מצאתי שני אנשי אס. אס ושילמתי להם – בסיגריות, כי לא היה לי כסף – כדי לשמוע. ישבתי אתם כמה שעות והם סיפרו לי מה היה. באיזה שיטות אימנו אותם ואיך עקרו מהם את האנושיות." את הסיטואציה הסוראליסטית הזו תיאר שרגא סרוק, פרופסור לפסיכולוגיה וניצול שואה, בראיון שקיימתי אתו לפני מספר שבועות במסגרת תיעוד ניצולי שואה מטעם יד ושם.
הספר המרתק צבעים נמלטים עוסק, בין היתר, באותו נושא ממש – חקר הרוע של המשטר הנאצי וכיצד הכה שורש בנפשות המועדות לכך. צבעים נמלטים אינו ספר עיוני אלא רומן שמפקיע את ה'רוע' מהיכל הקודש של הפילוסופיה, של המופשט, של מושגים הגדולים מהחיים, דרך סיפור פרטי. ה'רוע' מקבל פנים ושמות והופך להיות קונקרטי ומוחשי כשהוא עולה מתוך קשר יצרי, רווי תשוקה ומורכב, בין חמישה אנשים צעירים. מתוך הקשר בוקע פרח הפורענות של הסיפור שתחילתו בפריז, בשנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת, טרם עלייתו של היטלר לשלטון.
בלבו של הסיפור שלושה ציירים וציירת שעושים צעדים ראשונים ומלאי תשוקה בעולם הציור האקספרסיוניסטי. תוך זמן קצר מצטרפת לארבעה דוגמנית ציור שזורקת גפרור בוער למדורת היחסים הנתונה בשליטה עד כה.
אפשר גם לתמצת את הספר במילה יוקדת אחת – תשוקה. תשוקה לצבעים עזים, מכחולים, קנבס, שתייה, אשה אהובה, ובעיקר לאמנות. התשוקה, כמעט ישות עצמאית בספר, עושה כמה פניות שגויות וגוררת את הדמויות במסלול של גיהינום ההולך ומחשיך וסוגר עליהן בעידן טרום מלחמת העולם השנייה ושנתה הראשונה.
השאלה 'כמה רחוק תלך בשביל האמנות?' היא אחת השאלות המהותיות החוזרות בספר. אליה מצטרפות שאלות רבות, בהן:
- האם חברות יכולה לשרוד קנאה?
- איך מתמודד אמן עם תסכול בשל היעדר כשרון?
- האם אפשר לסלוח לבגידה חוזרת?
- מהו המחיר של כל אחד ואחת איתנו?
- על מה בחיים שלנו נילחם עד הנשימה האחרונה?
- מה מקומה של האמנות בחיינו?
ניכר שהספר נכתב בתשוקה לנושאים שמועלים בו ברוחב יד, לסיפור ולדמויות, וכי הושקעה בו עבודת תחקיר יסודית, ועל פי רוב, קיימת הלימה בין הסיפור והרקע ההיסטורי. בתחום האמנות אני לא מתמצאת מספיק ואת הדמויות המלוות איני מכירה וגם לא מצאתי באינטרנט, אבל חשיפת הסיפור אודות גזלת אוצרות האמנות על-ידי הנאצים היא תמיד מבורכת, בהיותה אחד מפשעי המלחמה הפחות ידועים בציבור.
פרט לתמות ושאלות המוסר שליסה בר מעלה, היא מספרת סיפור מותח עם עלילה בנויה היטב. הדמויות חזקות, מעוררות הזדהות/חמלה/כעס/דאגה – בהתאם למקום בסיפור.
יחד עם זה, כמה הצטערתי שהסיפור נמתח כמה עשרות עמודים וכמה אפיזודות יותר מדי. אעשה כל מה שצריך כדי לשכוח את החלק האחרון שהשאיר אותי תוהה אם מדובר בשני כותבים שונים באותו ספר.
שם הספר, 'צבעים נמלטים' ובמקור Fugitive colors, הוא מושג מתחום האמנות המתייחס לארעיות הפיגמנט: כשבודקים עמידות של צבע באור, לומדים על הפוטנציאל שלו להיות עמיד או לדהות. צבעים שעמידותם לאור נמוכה נקראים צבעים נמלטים. ליסה בר מתייחסת בין היתר לנושא הזה בסרטון הבא:
הוצאת סימנים ידיעות ספרים
קריאה מהנה,
מרב
