צבים כל הדרך למטה: החיים עם חרדה כפייתית

אייזה בת ה-16 היא כביכול ילדה רגילה שהולכת לתיכון אמריקאי טיפוסי. אמא שלה היא אמנם המורה למתמטיקה, אבל חוץ מזה הכול די רגיל. אחת השיחות בין אייזה לאמא שלה עוסקת בדמיון בין ביה"ס לבית כלא:

– "מי מחליט מתי הצלצול?" שאלתי, "כאילו, של בית ספר?"
– "את יודעת מה, אין לי מושג. אי משערת שזאת החלטה של מישהו מההנהלה".
– "כאילו, למה הפסקות צהריים נמשכות שלושים ושבע דקות ולא חמישים דקות? או עשרים ושתיים? או מה שזה לא יהיה"
– "המוח שלך נראה לי כמו מקום מאוד אינטנסיבי," השיבה אמא.
– "זה פשוט מאוד מוזר, מישהו שאני לא מכירה מחליט שככה זה יהיה, ואני צריכה לחיות לפי זה. כאילו, אני חיה לפי לוח זמנים של בן אדם אחר. ואף פעם לא פגשתי אותו!"
– "כן, טוב מהבחינה הזאת ומבחינות רבות אחרות בתי ספר תיכוניים באמריקה באמת קצת דומים לבתי כלא"
העיניים שלי נפערו – "אלוהים אדירים, אמא, את כל כך צודקת! גלאי המתכות. קירות הלבנים."
– "גם אלה וגם אלה צפופים מדי ולא ממומנים מספיק," אמרה אמא, "ויש בהם צלצולים שמורים לך מתי לזוז"
– "ואת לא יכולה לבחור מתי לאכול צהריים," אמרתי, "ובבתי כלא יש שומרים מושחתים ותאווי כוח, ממש כמו שבבתי ספר יש מורים."
היא תקעה בי מבט, אבל אז התחילה לצחוק…

בקיצור – שיחה שגרתית בין אמא לבת התיכוניסטית שלה. אלא שאייזה סובלת מ-OCD – הפרעה טורדנית כפייתית. וזה הופך את הכול לשונה בתכלית. ולאט לאט הקוראים יגלו שיש פה עוד הרבה מאוד דברים לא לגמרי רגילים (בלי ספוילרים)…

כמו בספרים הקודמים של גרין, גם כאן יש מסע של חיפוש וגילוי – הפעם הגיבורה חוקרת את היעלמותו של מיליארדר אקסצנטרי שמתכנן להוריש את כל רכושו ללטאה (הבנתי, לא לטאה: שריד גנטי של הדינוזאורים או משהו כזה, אבל זה לא באמת עקרוני), ונעלם באופן מסתורי רגע לפני שהמשטרה מגיעה לעצור אותו בחשד לשחיתות.

הדמות המקסימה ביותר בספר היא חברתה של אייזה – דייזי, שאמנם לומדת איתה בתיכון, הולכת לשיעורים, עובדת בערבים כמלצרית בפאסט-פוד מקומי וכל הדברים הרגילים שעושות נערות אמריקאיות, אבל בנוסף היא גם כותבת פאן-פיקשן פופולרי על מלחמת הכוכבים שיש לו אלפי קוראים.

פאן-פיקשן, למי שלא מכיר את התופעה, היא ספרות של מעריצים: אנשים שמעריצים סדרה, ספר או סרט מסוים וכותבים סיפורים משלהם המרחיבים את העלילות המקוריות שכתבו היוצרים. ילדים רבים ברחבי העולם כותבים סיפורים כאלה ולחלקם יש מאות ואלפי קוראים לכל סיפור. לכו תסבירו למורה שלא הכנתם שיעורי בית – שאותם רק המורה תקרא (!) – כי העדפתם לכתוב בזמן הזה סיפור חדש שאותו יקראו אלפי העוקבים שלכם ברשת…

מי שאוהב את הסגנון המיוחד של ג'ון גרין יאהב מאוד את הספר הזה – שיחות פילוסופיות בין הדמויות, אהבות, חברויות ופרידות. יש גם משפטי מפתח שבטח יהפכו לקאלט בפינטרסט:

אבל הפעם גרין מתעלה על עצמו באופן שבו הוא מצליח להכניס את הקוראים למה שקורה בתוך ראשה של הגיבורה שלו בזמן שהיא חווה "מחשבות פולשות" כמו שהיא מכנה אותן. ולא – הוא לא נופל בפח של להפוך את המחלה הזו למשהו מגניב או סקסי (כמו שפרויקט רוזי ו-המקרה המוזר עשו לאוטיזם). בעקבות הקריאה בספר אפשר להבין טוב יותר מה עובר על אנשים שחיים עם OCD, וניכר שגרין מכיר את התופעות ממקור ראשון. הוא מדבר על זה באופן פתוח מאוד בראיון טלוויזיה שנתן עם צאת הספר בתוכנית Good Morning America.

בקיצור: מומלץ בהחלט!

כאן תוכלו לראות את גרין קורא את הפרק הראשון של הספר (באנגלית, כן?)

וכאן מפגש איחוד משעשע עם אח שלו, האנק – השותף לווידיאו בלוג של השניים שכבר הפך לקלאסיקה

ג'ון גרין, צבים כל הדרך למטה, מאנגלית: ניצן לפידות, הכורסא הוצאה לאור, 2018

כתבתי בעבר על ג'ון גרין – על הספר אשמת הכוכבים המיתולוגי (בצדק), על הסרט שיצא בעקבותיו ועל תופעת ההערצה לספר במדיה החברתית, וגם על שפע של קתרינות. בקיצור – קראתי ואקרא כל ספר חדש של ג'ון גרין, בעיקר בגלל שהאיש פשוט יודע לספר סיפור.