ספרה החדש של איריס לעאל "לא העזנו לדעת" הוא מסור שחותך בנשמה, פטיש שפוגע בנקודותיה הרגישות ביותר של הנפש. הוא עושה זאת דרך מילים, משפטים ותיאורים כל כך מיוחדים ויפים שאי אפשר להניחו מהיד.
"שאלת אותי יותר מפעם אחת בזמן האחרון מה אני עושה, ואני אמרתי לך שאני כותבת אלגיה לנמרוד. שאני קמה בבוקר ופותחת את התריס החשמלי של דלת חדר השינה שלנו ומסתכלת על העץ, שבזמן האחרון צמח לגובה והתפשט והוא נוגע עכשיו בסורגי הברזל המקיפים את המרפסת. אני מתיישבת אל השולחן ומקיימת את הטקס המילולי הזה שעות, חוזרת על אותם משפטים, על אותן מילים עד כדי קיהיון, מנסה להפוך את האובדן לזיכרון ואת הכאב החדש הזה, שפועם לי בראש וסוחט אותי עוד לפני שהתחיל היום, למשהו מובן הדומה לקינה."
במילים אלה מתחיל הרומן אשר מתאר עולם שנשבר לאחר שאחיינה של הדמות הראשית המספרת נהרג במסגרת מבצע צוק איתן. זהו סיפור שמשתייך לז'אנר הדוקו פרוזה שכן הוא מבוסס ברובו על חוויותיה של לעאל הסופרת לאחר שאחיינה נדב נהרג בשנת 2014. המילה אלגיה משמעותה פואמת אבל על אדם שמת ואכן ספר זה הוא פואמה שכזאת, על נדב, נמרוד, ההורים, המשפחות, החברים והחברה שלנו שמכירה יותר מדי טוב את הכאב הבלתי נסבל של האובדן. ומה בין אלגיה לאלגריה? אות אחת מעוקמת קצת שהופכת אבל לשמחה ובעצם אות שנגזלת כאשר המודיעים דופקים על הדלת.
"כבר בימים הראשונים האלה, בעצם ימי השבעה, נתקלתי באנוכיות הקודרת של היגון, כאילו התרחשה העתקה עדינה, כמעט חשאית, של האבל המשותף הזה על נמרוד אל צער פרטי קדום של כל אחת מאיתנו. אף אחת מאיתנו עוד לא ידע זאת באותה השעה, אבל בתיווכו, כמעט בהשראתו של נמרוד, התאבלנו גם על כל האובדנים האחרים בחיינו, משלמים עתה בריבית נשך על כך ההימנעויות הקודמות שנמנענו מהסבל הנפשי העצום הכרוך בעבודת האבל, כשעוד יכולנו להסתלק ממנו. "
כאשר ספר נוגע בנושא כל כך עמוק ובכאב שהוא ראשוני וחדש בו זמנית, זו משימה כמעט בלתי אפשרית בעיני להצליח לתאר את הרגשות ואופן ההתמודדות באופן שיהיו אותנטיים ומדוייקים לקורא. לעאל מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי כשמחד היא מתמללת את הכאב הבלתי נסבל בצורה שמדייקת אותו ומרגישה עוצמתית וכנה, ומאידך מעבירה את התחושה שאף מילה, פיסקה או ספר שלם לא יצליחו להעביר את הבור שנפער בנפשו של אדם שאיבד את היקר לו מכל.
מצאתי את עצמי בעת הקריאה נזכרת בספרו של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן", אולי משום שהוא וזה הם שני הספרים היחידים שקראתי שנוגעים ישירות בנושא האבל ולא טווים רשת של עלילות ודמויות משנה שמסוות את המוות על גודלו ומשמעותו. שני הספרים מבוססים על אובדנים אמיתיים של חיילים שנהרגו בקרב ושניהם בעיני מהווים דרך התמודדות של סופרים עם אובדן אישי ענקי דרך המילה הכתובה. אולם בעוד ספרו של גרוסמן צולל אל תוך נפשו של האב, המספרת בספרה של לעאל נכנסת ויוצאת מתוך העלילה, לעיתים מתארת את עצמה ולרוב מרחפת מעל ומציגה בפני הקורא את האטומים האנושיים מהקרובים ביותר ועד המרוחקים מהחייל שמת.
"שוב נתקפתי תחושה של אי ממשות, כמתבוננת בהתרחשויות מבחוץ, ומצאתי מקלט חלקי בניתוק הזה מתחושת הפחד או הצער הצפויות במצבי."
היכולת הזאת של המספרת לנוע פנימה והחוצה מאפשרת לדמותה אוויר לנשימה ולנו הקוראים דרך לראות את אדוותיו של האבל, את מה שמתרחש מסביב למכתש שנפער ברגע הנפילה. לעאל משרטטת שלל דמויות על מי שהן ואופן התמודדותן החל מאימו ואביו של נמרוד, דרך המשפחה הקרובה והרחבה ועד חברה פלסטינית של המספרת שכלל לא מכירה את נמרוד אך יודעת איך הדברים מרגישים מצידו השני של הקרב. זוהי הסתכלות חשובה בעיני שכן היא מאפשרת להביט על המעגלים הנפשיים, הבינאישיים והחברתיים בו זמנית ולראות כיצד מותו של חייל אחד הוא בו זמנית עולם ומלואו ומקרה אחד מיני מקרים רבים של אובדנים.
זהו ספר מאד ישראלי, מאלה שאני תוהה כיצד ניתן לתרגמו ולהבינו במקומות אחרים. מנגד, כתיבתה העדינה והיפה של לעאל מעבירה את האוניברסליות שבכאב, באובדן של חיים צעירים של אדם שרק רוצה לחזור הביתה למשפחתו כשקורה הגרוע מכל. מצאתי את החלק הראשון בספר המתאר את קבלת הבשורה וימי השבעה כעוצמתי יותר מאלה שבאים אחריו הנעים באדוות שסביב המכתש ובחיי הזוגיות של המספרת. אולם בתוך ההתרחקות של העמודים האחרונים לעאל מצטטת שיר של ענת זכריה בשם "שירון לצוק איתן" אשר מונה את שמות כל ההרוגים, האזרחיים והצבאיים במהלך צוק איתן. זוהי חבטה ישירה לבטן הרכה, רשימת חיים שהיו ואינם עוד והידיעה שאינסוף אדוותיהם עדיין מחלחלות בכולנו. מעניין היה שכאשר סיימתי לקרוא את השיר המטלטל הזה בני בן החמש הזדחל אלי למיטה וביקש שאני אשים את ראשי על חזהו והוא ילטף אותי ולא כמו המצב ההפוך שבדרך כלל קורה. כאילו ידע הוא שיש לנחם אותי באותו הרגע. אכן, יש לנחם, את האימהות, ההריוניות, הדודות, החברות, הסבתות, הילדים, הנערים, החיילים, האחים והאבות. יש לנו מצבורים רבים מדי של אבל ואובדנים כאן וזה עצוב וגם משמח שנוצרות משם יצירות כל כך נוגעות ומיוחדות.