פתאום באמצע החיים

בחורה עם מחשב נייד

בדיוק בזמן שאת חושבת שהכל טוב, שיש לך עבודה מהממת ובית מבוסס וחיים תוססים ומלאים וסוףסוף קצת אחרי גיל 40 והכל נראה ממש ורוד, בדיוק אז את מגלה שורוד זה לא תמיד קלאסי.

בדיקה שגרתית אצל כירורג שד, ככה כי את, פדנטית והולכת אליו כל חצי שנה, כדי שיגיד לך "הכל בסדר, נתראה עוד חצי שנה".

בדיקה שגרתית שתוך כדי המישוש את קולטת שהוא מתעכב שם על איזור מסויים יותר מדי זמן, ברגע הזה שהלב בו זמנית מחסיר פעימה ומתחיל לדפוק בקצב מטורף. ברגע הזה שהוא לא אומר כלום אבל ארשת הפנים הרצינית שלו גורמת לך להתלבש ממש ממש לאט כאילו משהו אולי ישתנה בזמן הזה.

ואז את מתיישבת מולו והוא אומר לך את הדבר שהכי קיווית לא לשמוע…. " תקשיבי יש שם איזה גוש חשוד, אני רוצה לשלוח אותך לממוגרפיה ואולטראסאונד…" וזהו את המשך המשפט את כבר לא שומעת, את כבר מבינה…

ולא את לא בוכה, וזה מוזר מוזר, כי הרי את בכיינית שבוכה מכל שטות שמחה או עצובה, הברז של הדמעות תמיד עובד אצלך שעות נוספות.

יוצאת מהרופא, נכנסת לאוטו, נוסעת לים. כי הים תמיד מחבק אותך, וזה מה שאת צריכה עכשיו – חיבוק.

השבועות הבאים עוברים ממש מהר. בדיקה רודפת בדיקה כהרגלך את מתקתקת הכל מאוד מהר, לא עוצרת לנשום, לא עוצרת לחשוב. בכל בוקר את ממששת לראות שהוא עוד שם, ואולי נעלם לו בלילה וזהו ? הכל ייגמר כלעומת שהתחיל ?

אחרי חודש את כבר מאובחנת שלב 2, כולל הבלוטה, מה שמזכה אותך בכל החבילה של הטיפולים, מצטיידת בכירורג ובאונקולוגית, ובתוכנית טיפולים לחודשים הקרובים.

ואז, בנקודה ההיא, את עוצרת, אחרי חודש שלא עשית את זה, את עוצרת ומתפרקת, והדמעות ההן שעצרת הן זולגות וכלום לא יכול לעצור אותן….