פשוט שרון.

אתמול בוועידת הנשיא בירושלים, ניתנה לי הזכות להסתכל לשרון סטון בעיניים. טוב נו, מהיציע, יחד עם עוד כמה מאות עיתונאים ובלוגרים. אבל היה לנו רגע. ואל תתחילו עכשיו כולכם בבת אחת לגלגל עיניים ולהגיד אוף עוד פעם זאתי עם פנטזיות הלה-לה לנד שלה. כי זה בכלל לא משנה אם הרגע הזה היה אמיתי או לא: זה היה הרגע שלי, הכי שלי פרטי מהבית ואני חתומה עליו, באחריות.

פשוט שרון.

לפני שבועיים השתתפתי במרכז הערכה. נו, אתם יודעים: כשמכניסים קבוצה של מועמדים לעבודה לחדר ומנסים לבדוק מי מביניהם הכי מתאים למשרה מסוימת. לא מכירים? תרגישו נוח: גם לי המעמד היה לי זר ומוזר.

נקודת המוצא – סיכוי של אחד לשלושה עשר אנשים שמתחרים על אותה משרה. נכנסת מנחה, נותנת כל מיני תרחישים, מתבוננת ורושמת.  בין דינמיקה קבוצתית אחת למשניה, מוצאת את עצמי נבוכה למול המאמצים הכנים של חלק גדול מהמשתתפים שלא להיות כנים.

הם יצאו מגדרם כדי לדבר הרבה, להפגין ידע, להביע עמדה, לבלוט, ולעשות עצמם גדולים, מובילים ומשפיעים. סיסמאות מכאן ועד להודעה חדשה כמו "תפיסת שירות מיטבית", "ראייה כלל מערכתית" וכמובן "מולטי טאסקינג", נשלפו מהמותן במשך שלוש שעות רצופות, יחד עם כמויות מסחריות של אגו ששצפו וקצפו כמו מפלי הניאגרה (בצד הקנדי). ואני? אני יושבת שם קצת משועשעת ובעיקר לא כל כך מוצאת את עצמי בסיטואציה. ואותנטיות? אותנטיות לא היתה בחדר.

חזרתי הביתה עם הרגשה שככל הנראה לא אקבל את התפקיד המיוחל, כי לא השכלתי לשלוף את משפטי המחץ בזמן ולא ידעתי לשחק את המשחק.

שרון סטון לא משחקת את המשחק. שרון סטון באה לעבוד. היא עושה את זה בחן, היא עושה את זה במסירות, היא עושה את זה באצילות נפש ויותר מכל – היא עושה את זה אותנטי, בגובה העיניים.

היא שחקנית עטורת פרסים, מפיקה, במאית, פעילה חברתית והומניטארית. במשך עשרים שנה כיהנה  כיו"ר המגבית העולמית של המכון האמריקני לחקר האיידס (amfAR)  והיא היו"ר התרבותי של YALA – הארגון המקוון לשלום במזרח התיכון. היא מרצה אורחת באוניברסיטת הרווארד, היא התומכת הראשית של  המכון ההימאלאיי האמריקני, ואחת הנשים הפעילות ביותר ברחבי העולם לקידום זכויות אדם. אה, והיא גם יפה בטירוף.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

Sharon_Stone

אתמול בוועידת הנשיא בירושלים, בפאנל משותף שלה עם הנשיא פרס, היתה לי הזכות להסתכל לה בעיניים. טוב נו, מהיציע, יחד עם עוד כמה מאות עיתונאים ובלוגרים. אבל היה לנו רגע. ואל תתחילו עכשיו כולכם בבת אחת לגלגל עיניים ולהגיד אוף עוד פעם זאתי עם פנטזיות הלה-לה לנד שלה. כי זה בכלל לא משנה אם הרגע הזה היה אמיתי או לא: זה היה הרגע שלי, הכי שלי פרטי מהבית ואני חתומה עליו, באחריות.

וברגע הזה, שהסתכלנו בעיניים והצצתי אל תוך הנשמה שלה, הרגשתי נוח. הרגשתי, שאני יכולה לקפוץ אליה בבוקר עם פיג'מה וקליפס בשיער, והיא תפתח לי את הדלת עם פנים צחורות וטרנינג של פוקס (טוב נו, אולי של מייקל קורס) ותשים מים לקפה. ונוכל לדבר על הכל, ואף פעם לא ארגיש מאוימת, לא מהיופי שלה, לא מהתהילה שלה, לא מהעושר שלה ולא מההישגים שלה. כי בשבילה אהיה גלית ובשבילי היא תהיה פשוט שרון.

כשניסיתי לחשוב ביני לביני מה עשה לי את אותו רגע מדובר, עשיתי לעצמי רשימה מנטאלית של כל הדברים שהיא אמרה ועשתה בפאנל. היא דיברה על ניצול היופי והתהילה כמנוף לעשייה משמעותית. היא דיברה על טיוב השיח בין עמים לקידום השלום. היא דיברה על המלחמה העיקשת למציאת תרופה לאיידס. היא דיברה על הריצה למרחקים ארוכים – לעיתים כנגד כל הסיכויים – כדי לקדם את מה שחשוב ונחוץ לעולם טוב יותר. היא דיברה על הרבה דברים ואמרה דברי טעם. היא גם לא שכחה להצחיק אותנו כשאמרה שהחלום שלה הוא שבגיל תשעים תהיה בדיוק כמו הנשיא פרס: חתיכה לוהטת שמקדמת עניינים במהירות האור.

אבל מה שעשה לי את זה אצל שרון היו דווקא הניואנסים הקטנים. אלה שלא נכתבים בנאומים. אלה שלא נאמרים בכלל. כמו למשל האופן בו התנהלה בכל פעם שנשאלה שאלה. היא לא מיהרה לשלוף מהמותן או לדבר גבוהה בכל מיני סיסמאות שכבר שמענו בעבר. במקום זה, היא לקחה לעצמה כמה רגעים, התכנסה בתוך עצמה, חשבה על השאלה ורק אז ענתה, בשקט, מתוך מיקוד פנימי עמוק. כאילו שהיא אומרת לעצמה וואלה, הבנאדם שואל אותי משהו שחשוב לו. אני לא רוצה סתם לסמן עליו וי. אני רוצה לחשוב על הדברים כדי לענות לו ממקום של דיוק, כבוד והערכה. ובמבחן התוצאה, בכל פעם מחדש, היא ענתה לעניין. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הניואנס הקטן והאנושי הזה שבה את ליבי יותר מכל נאום חוצב להבות של מנהיג עולמי כזה או אחר.

ואז הבנתי שיש מצב שגם שרון לא היתה עוברת בהצלחה את מרכז ההערכה ולא היתה מקבלת את הצעת העבודה המיוחלת, בגלל אותם רגעי התבוננות שהיא מרשה לעצמה לקחת. בגלל שהיא לא באה לשחק אלא באה לעבוד. בגלל אותם דברים שהיא עושה ממקום של שליחות ואחריות. ההבנה הזאת מאפשרת לי להסתכל על עצמי בסלחנות. כי כשלא אתקבל לאותה עבודה, תמיד אוכל לומר לעצמי: היי, אז מה. גם שרון לא התקבלה.

יכולתי לכתוב גם על הנשיא פרס הכריזמטי והנערץ ולחזור על כל מה שראינו ושמענו אודות האיש האהוב והאגדה. יכולתי גם לכתוב על מנחת הפאנל אילנה דיין – אישה חריפת שכל ולשון שכל כך איכזבה הפעם, כשניסתה בכוח להצהיב את המעמד בשאלות לא אינטליגנטיות במיוחד ולא הולמות בכלל. ויכולתי לכתוב על צעירי עמותת Yala הנבונים שהגיעו לפאנל מאירופה ומהמזרח התיכון עם הרבה ברק בעיניים, כדי לקדם את השיח הציבורי על חשיבות השלום במזרח התיכון. יכולתי. אולי בפעם הבאה. הפעם רציתי לכתוב מילים פשוטות על החברה שלי שרון.

[youtube h3ADektyDhM nolink]

Photo credit: abs♂lutValueFoter.comCC BY-SA