פרק 3 – יש מלחמה

בחורה עם מחשב נייד

פרק 3 – המשך סודות חיי

השנה 1973. מלחמת יום כיפור פורצת בעוצמה, בדים שחורים על חלונות, נרות, אמהות פחודות.
שכנה בת 6 עולה באש.
אמא שלי לא פוחדת, מתפקדת.
כבר מתורגלת, אנחנו מתרגלים, אבא בחו"ל, יובל בן 3, אני בת 8, אודי בן 9.
עדיין הולכים לבית הספר. אנחנו גרים במוצא עלית ומחכים בתחנה לאוטובוס הצהוב שיבוא לקחת אותנו.
הוא סוף סוף מגיע ובקושי מקרטע את העלייה לקיבוץ קרית ענבים.
אני מרגישה משהו מוזר בעקב ימין אך מתעלמת ומשתוללת כרגיל.
האזעקות זועקות, יש כאוס מוחלט ואנחנו צריכים בשיא השקט וההתנהגות הבוגרת שלנו לעלות לאוטובוסים שיקחו אותנו למקלטים, כל אחד לישוב שלו.
לא אשכח בחיים את ההליכה, או יותר נכון את הצליעה מתחנת האוטובוס הביתה.
כבר ממש לא יכולתי לדרוך על הרגל.
כשכבר הגעתי הביתה אמי האחות מיד הבינה שהיא בצרות צרורות ואני עוד יותר.
אני עם חום 42, לא יכולה לדרוך על הרגל….לא סימן טוב.
דודה ג'וני הגיע מרמת השרון לשמור על אודי ויובל ואני הובהלתי למיון בהדסה עין כרם.
לא עברה שעה וכבר שאבו לי מזרק ענק של מוגלה מהעקב, שמו לי גבס עד המפשעה והתחילו לפוצץ אותי באנטיביוטיקה דרך הוריד.
החדשות הפעם – יש לילדה אוסטומיאליטיס, דלקת בעצמות.
כמובן שאני המקרה היחיד בכל בית הספר.
יומיים אחר כך אבא הגיע והביא לי מתנה מעיל מאד יפה בצבע כתום אבל אותי יותר עניין הליחשושים ששמעתי עלי.
מסתבר שאני צריכה לפנות את מיטתי לחייל פצוע. בגלל שאמי אחות נתנו לה את כל הציוד וההערכה היתה, 3 פעמים הזרקה בטוסיק של חומר לבן וסמיך.
נראה לי ששמעו את זעקותיי עד לבית חולים אלין, בית חולים שיקומי לילדים, רק שם היו מוכנים לקבל אותי ולהציל אותי מהזריקות הכואבות בטוסיק.
הייתי שם נראה לי כמו חודש, חטפתי כינמת נוראית שטיפלו אז בנפט וחומץ ולך דע איזו עוד כימיקלים, אבל זה עבד.
למדתי לנוע עם המיטה בעזרת המעקות על הקירות ותמיד ניצחתי בתחרויות, עוד אסור היה לי לדרוך על הרגל.
יום אחד היתה אזעקה בבית החולים, אין לי מושג איך זה הכל קרה אבל כל המיטות, המתגלגלים למיניהם, סליחה, גם המעוותים למיניהם שכל כך פחדתי מהמראות שלהם, כולנו היינו במקלט תוך דקות ספורות ומי שהפתיע אותי מאד היה אבא שלי. הוא אשכרה דאג לבוא כדי שלא אהיה לבד במקלט בבית החולים.
1973 – הבראתי שוב ממכה מאד רצינית ולא הרבה אחר כך נודע לנו שאנחנו עוברים לגור בטהרן. מי בכלל שמע על המקום הזה?
למה אבא תמיד בחר את המקומות הג'יפיים האלה ולא את צרפת, שבדיה או אמריקה?
אף אחד לא הסביר ואני לא העזתי לשאול. מה שכן ידעתי זה לארוז את המזוודה שלי, לדעת מה לשים במכולה ולהיות ילדה טובה.
אז יצא שהייתי בכתה ב' בניירובי, כתה ג' במוצא עלית ועכשיו אני בדרך לחיות לפחות שנה אם לא יותר בפרס??
חיים הזויים אבל לא ידעתי משהו אחר, זה נראה לי נורמלי, הייתי בטוחה שכולם חיים כך וכל אחד בתורו מחכה לשמוע לאן הם עוברים.
החלטנו להגיע לטהרן דרך טיול ברכב מאיסטנבול.
הצטרפה אלינו חברה, הגענו לאיסטנבול, אבא קנה אני חושבת פז'ו סטיישן והתחילו ההרפתקאות.
בכל זאת נסיעה של חודשיים מאיסטנבול לטהרן.
מה שבטוח שלא אשכח שאחי אודי כמעט הפיל את ארון הזכוכית שבתוכו היה הזקן של מוחמד, או לפחות כך האמינו.
אודי בוודאי שלא זכר את הפגישה של היד של אבי על לחיו אבל מה שבטוח שהזקן ניצל.
המשכנו בדרכנו, ראינו ארץ יפה, היו כאלה שאהבו ילדות לבנות. מזל שאבא די מהר למד להרים אותם ביד אחת מהגרון להעיף אותם הכי רחוק שאפשר.
הגענו לטהרן, הדירה המתוכננת היתה נהדרת, היתה בריכת שחיה, וואלה, זכינו.
באמת זכינו?

מה קרה שעכשיו הכל צף לי ואני חייבת לשפוך הכל החוצה?
זה בטוח קשור להתקף האחרון שבגינו אני כבר 3 שבועות פחות או יותר במיטה.
בטוח שיש קשר בין הכל להכל.
בתי חזרה היום מארה"ב, החביאה ממני את השוקולד על פי בקשתי למרות שאני מה זה מתחרטת עכשיו וממש לא אכפת לי שהשעה 4:35.
אין לי מושג לאיזו שנה, מקום ואירוע אגיע בפרק הבא. מה שיוצא אני מרוצה, אולי יום אחד אארגן את זה אחרת.
תודה לכל הקוראים, תודה לכל העוקבים.
כיף שיש למי לספר סודות
לילה טוב אהובימוס שלי

 מלחמה פרק 3

תמר מרחב
סיפור חובק עולם מיום היוולדי, בת של איש עובד משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. עברתי 9 גנים ובתי ספר באפריקה, ישראל ואירן, גרתי 21 שנה באר"הב בשלוש מדינות. הייתי חולה בארבע מחלות אוטואימוניות כולל האחרונה מהנדירות בעולם, עברתי 10 ניתוחים ועשרות אישפוזים. אני אדריכלית, קרמיקאית, אשת מחשבים, אחות טיפול נמרץ ילדים, מאמנת אישית לביטחון עצמי, לעסקים ועולם היזמות ומאמנת רפואית, עוזרת לחולים כרוניים ומטפליהם להתמודד עם כל החזיתות המוכרות לי אישית ומקצועית, ובעלת סטארטאפ בתחום העצמת התקשורת של ילדים למטרות ערכיות דרך התחברות לעולם שלהם. המיזם, נראה כך, בדרך להצלחה נחמדה. עברתי משפט גדול באר"הב לבוא הנה, נלחמתי על זכויותי, עשיתי את הרוב בעודי אם חד הורית ועם כל זאת, עם 100% אובדן כושר עבודה ו - 84% נכות רפואית, לפעמים חודשים במיטה בהתקף, כל חודש בבית חולים לקבל עירוי תרופתי מיוחד, אני פה להצהיר בלב אוהב ושלם שחיי מושלמים עם הצרות ועם הנסים. בבלוג זה אני נחשפת, חושפת סודות מחיי המטורפים למרות שיש עוד המון שלא אוכל לספר עליהם, מספרת סיפורים פיקנטיים על חיי האינטנסיביים, המאד מאתגרים אך מאד מתגמלים.