אני, אימא אחרי הייאוש, אוספת שברי אנרגיה ומביטה במטרה כמו חתול – עיניו מגיעות לספה עוד לפני שגופו מזנק לשם.
ערב. במקרה אוגוסט אבל מצד שני נכון לכל יום. אנחנו אחרי יום עבודה. יושבות במרפסת, אנחנו גומעות מהקפה השחור ומהשקט אחרי שעות של רעשים והסחות דעת. היא.. מתמוגגת, מישהו פרסם בפייס צילום וידיאו של ילדים שלא מצליחים להבין איך לתפעל טלפון עם מחוגים "לא יאמן אך הכל השתנה". באמת משתנה. הבית שלנו שהכריות של הספה היו נערמות והופכות לג'ימבורי, עקבות של ילדים על הקירות, קולות של בובות שמדברות זו עם זו, צחוק, בכי, …ואילו היום, אם מישהו יכנס לבית שלנו לא ידע להבחין שחיים בבית עוד שני ילדים מלבדנו. נכון, גילם של הילדים התרחב והפך לדו ספרתי. אך הם עדין ילדים. נכון, אין 'צכונה בחוץ, בחוץ חם, רותח ולא מזמין. אין כבר גולות גוגואים, אין אימהות בחלונות, יש חבל אבל אין מי שיאחזו בו בקצוות וישירו:" עגבנייה צומחת בגינה..".
אני כותבת וחשה בליבי אבל על חומרים שנרקמו ממאות שנים של ילדות וירדו לטמיון, לא כי נכשלו, לא, החומרים מהם היתה עשויה הילדות הומצאו על ידי הגאונים הכי גדולים והכי משובחים שהאנושות ידעה, הילדים. אז באו הם, אלו שיודעים מה העולם צריך כדי להיות טוב יותר והשביחו את העולם בטכנולוגיה שתפנה יותר זמן. למה? (אני לא אענה על זה)
בוקר למחרת . הילדים גופם עם כמיהה לכיסא המחשב, גם אם אכסה את עיניהם הם יגיעו אליו בלי להיתקל בדבר. אני מנסה "חכו כמה דקות" אני אומרת "לא מיד, תנו לתודעה שלכם להתעורר לקצב שמתאים לה, רחמנות, מי רוצה תה עם נענע? אפשר גם קר" לרגע המבט שלהם איתי, שניה לאחר אינינו. האצבע נשלחת ולוחצת על הכפתור הדלקה. התשישות הייאוש ועייפות החומר משתלטים עלי, בכוחות אחרונים אני מראה החלטיות ואומרת "תתחילו בתשע או ששבוע לא יהיה לכם מחשב" (העליבות בהתגלמותה) אחרי תחנונים, וויכוחים, הרעת התנאים שלי על ידי חפירה מתמדת, אני מתייאשת ומורידה להם כמה דקות של המתנה "אבל תעשו משהו בינתיים..תקראו..רוצים לשחק איתי טאקי?" ברור שלא…אז הם פשוט מתיישבים מול המסך הכבוי. מחכים לרגע שבו יוכלו להתחיל. המרחק בינם לבין הדקה מורטת עצבים. הם כמו אקדחים טעונים. עיניהם למסך השחור. אמנם בוקר אך זו חווית לילה נטולת קרני שמש. הם מוקסמים מהמסך כמו הלילה מהזוהר הצפוני. תשוקה שכלום לא יהרוג אותה. חוץ ממני? (אני חושבת שכן, מתהווה בתוכי רוצחת של זמן מסך) המסך נדלק, הם באמת מגניבים, מדברים באנגלית שכוללת סלנג, אנגלית מדוברת, הקלדה עיוורת, הם דור אחר. הילדים שלי הם הוכחה טהורה לכך שכשאדם לומד את מה שמעניין אותו באמת, הוא לומד מהר, בחדות ומגיע להצטיינות שהיא אפילו לא המטרה. אבל היום, רבותי, כל עוד לא ננחיל גבולות בזמן מסך אז אפשר לומר שאין בבית ילדים, אין, כי מי שיושב שעות מול המסך הוא לא הילד שלכם, אלא הצל שלו. כי מפלצת איומה פתחה את פיה השחור והמרובע ובלעה אותם. תביטו למסך הילד שלכם הוא הסקין וניתן לקנות אותו ב20 דולר, אז תנופפו לו לשלום, בעצם הוא גם ככה לא יבחין.
אני עושה רשימת סימפטומים שמבטאים את ההתמכרות. זה המצב כיום:
1. אם זה היה תלוי בו אז הילד שלי היה יושב מבוקר עד לילה, התודעה שלו מתהווה לאמונה שזאת המציאות וכל השאר מזוייף
2. מצבו הבריאותי מתדרדר
3. כמעט כל ארוחה עוברת משולחן האוכל אל שולחן המחשב
4. כשהוא צמא ואין לו מים הוא לא ישתה במשך שעות
5. הוא נפגש עם חבריו בעיקר דרך המחשב והוא הולך ומתנתק ממפגש אנושי
6. הוא כבר פחות מנהל שיחה עם אנשים שהוא אוהב (לדוג' סבא שלו שבא במיוחד כדי לראותו מרחוק) שלא נדבר על להגיד "שלום" כשהם באים והוא אפילו מתפלא כשהוא הולך לשירותים אחרי שעות שהם כבר הלכו
7. כי אם המצב ימשיך להתדרדר בחופש הבא במקום לקייטנה (שלא הסכים ללכת אליה וזרמתי איתו) ילך למרכז לתלויי מסך (מרכז גמילה)
8. כשהוא סוגר את המסך הוא עלול להיות ציני ואגרסיבי
9 – 100. אני אעשה סיבוב פרסה אל עצמי ואודה: כשהם במסך זה מתאים לי!!! (כי אני בעבודה, כי אני צריכה שקט, כי ….)
ככה כשעיני פקוחות ואוזני גם ואין כבר הסתכלות מתוך רוטינה, הרגעים כבר לא דומים לעצמם גם אם הם חוזרים על עצמם שוב ושוב .. בלילה כשבחשש רב (כמו בכל יום) עקרתי את בני מהמחשב אחרי שעות של משחק הוא בכה כי חבריו המשיכו לשחק ואמרתי לו:
– "ממי, סבבה, תשחק במחשב, אני מבינה אותך זה מגניב.. אבל למה אתה רק בזה?"
והוא ענה לי:
"כי אין שום דבר אחר "
חטפתי את המציאות לפרצוף ולא ישנתי כל הלילה וגם בכיתי והבוקר אני צובעת את פני בצבעי מלחמה, רמבו סטייל, ואני אלחם כדי להציל את ילדיי מהשבי שהם יושבים בתוכו לכאורה מבחירה ואתייצב מול ממציאי המשחקים שמתפרנסים מההתמכרות הקשה של ילדי. לא שואפת לגמילה טוטאלית. לא שואפת אליה. המציאות מחייבת אותי לשילוב של גם וגם. גם נחמדות הטכנולוגיה (???) וגם נפלאות העולם ואולי גם כל מה שלא נפלא אבל הוא חלק בלתי נפרד מהיותנו חיים. לא יכול שהעולם שמחוץ למסך יראה להם מזוייף. אני יוצאת לקרב שהוא בפירוש לא נגד ילדי, הם קורבנות של מה שנגיש להם בצורה כל כך לא תמימה והיה לי נוח מידי כהורה לשתף עם זה פעולה. אני מבינה כעת שהילדים שלי, ילדי השפע, הם כמו נרקומנים, עבדים מנוצלים בדיוק כמו ילדי העולם השלישי, כמובן עם מותרות של מזגן. החדר שלהם מסודר וסטרילי אבל המסך שמעוצב גרפי נראה לי כעת כמו ים מלא בבקבוקים וניילונים איך מתחילים? רק יודעת שאני אימא אחרי הייאוש, אוספת שברי אנרגיה ומביטה במטרה כמו חתול – עיניו מגיעות לספה עוד לפני שגופו מזנק לשם, אבל אני יודעת שאנחנו נגיע לשם.
בקרוב פרק שני ועל הדרך ממליצה להקשיב לשיר שדה כלניות של רמי פורטיס
בואו ילדים זה הזמן לנוח המירוץ מתיש ומוטב לנשום
תנו לאהבה שתמשיך לצמוח
צאו מהכסא ותראו בנוף
שם יש שדה כלניות מול עיר מלא כלניות גחמניות אדמוניות בשמש
אגב, לסיום, מצאתי לנכון לצטט כאן את פרופסור עמיחי-המבורגר' ראש המחקר לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה ומחבר הספר ״הטוב הרע והמכוער באינטרנט״ בהוצאת מטר. ״אנחנו מרגישים שאם זו נורמה זה בסדר, ואנחנו לא שמים לב לזה שדברים מחלחלים להתנהגות שלנו. אדם שלא יכול להתנתק מהנייד לשעה וחצי של סרט בקולנוע או הצגת תיאטרון, שבודק את הנייד באמצע הסרט – זו התמכרות. מי שנמצא בדייט ולא מתנתק – זו התמכרות. אדם שאובססיבי לפייסבוק שלו וחייב להיות שם כל הזמן – זו התמכרות. העובדה שאנשים לא יכולים לסגור את הנייד כדי להיות עם הילדים שלהם – זו התמכרות. יש אצלנו מכורים קשים אבל אנחנו לא שמים לב אליהם כי השימוש עטוף במעטפת חיובית, לכן אנחנו בבעיה״.