פרפר זהב

פרפר זהב

 – קיץ 2002, שפת הכינרת –

היא פסעה יחפה על קו המים. עצרה והתבוננה בעצמה. גופה רעד. לא עוד אדמה. מושפלת, בוגדת בגופה, בועטת עצמה, מתוך התמונה המטושטשת של החיים. חלומותיה קפאו. ואיך תעוף בחלומות ללא כנפיים?… היא מצאה מקלט בין פרחי החממה. עליהם ענקיים וכתומים, מפיצים אור וחום, וריחם כתינוק, מתוק מתוק. מפזרים גרעינים של אהבה אבקנית. שעון הקיץ המתקתק הטריף עליה את דעתה, הימים נזלו על גופה הרך. בינה לבין הקרבה והפתיחות, נפער חור ענק של עצב. בימים מסוימים, כשהעצב הפך לחוסר שקט עוקצני, הייתה מתעוררת, מתגרדת משנתה, עין לא עוצמת. פוחדת.

– חורף 1978, מקסיקו סיטי –

אני בת שלוש, וכתר על הראש. ידיי הקטנות אוחזות בחיוך. צועדת בעדינות, על בהונות רגליי, מתחילה לצמוח. אני גבעול קטנטן ירוק. משפחה גדולה – אבא גדול, אימא קטנה, אח ושתי אחיות, ואני הברווזונת הרביעית, שטה על מימיי האגם הכחולים, מנסה לעוף. לומדת את סודות הצבעים והפרחים. לחיי נמשים, אפון קטנטן מרחרח חופש, לומד את ריחם של טעמים שונים, בארץ רחוקה.

– סתיו 2004, ניו דלהי –

אפופת מסתורין, מלוכלכת, משונה, ומקסימה, כאחד. באווירה צפופה ודוחקת, אני פוסעת בעיר השוקקת, משתוקקת, נוטפת דבש וריח זיעה. לבדי. מבטים ננעצים, לבבות שרים, חיים נרקמים, חיוכים צצים. ניו דלהי אחר הצהרים, וההודים בשלהם, לאים ומלאים בקצב, דהויים וצבעוניים. נדמה שכאן ועכשיו, נוצר מרכז העולם, נושם הלב של המי, המה והלמה.

– אביב 2005, המחלקה הפסיכיאטרית, צפת –

מרגישה את הדם בין רגליי, שוב אישה. יש בי הצורך לאהוב, לדעת לתת. מניחה ידיי על הבטן הרכה ומחממת את עצמי. מתעורר בי רצון לרפא את לבי, ודחף עז לצייר ולברוא יש מאין. עדיין מטושטשת ומעורפלת, אבל מתחילה להסתדר מבפנים, להסיר קליפות וחסימות.

– סתיו 2004, צפון הודו –

שוב הלכה אל האיבוד במסע אל תוך עצמה. ומצאה את גופה ונפשה מתגלגלים לתוך בור עמוק. ושם בבור, זרוקה, מתערבבת באדמה, לוקחת נשימה עמוקה ונפתחת. מצאה את השביל בדרך לאיבוד, שביל האבנים הצהובות, ושקעה אל האיבוד הזה ונרדמה לה.

– חורף 2003, בחדר –

בפינת הסטודיו ערמה של דמויות: מלצרית עם כנף שמכינה מרק אדום, איש עם ראש-שעון שרוקד על רגל אחת, בלונדינית עם יד סקסופון שמנגנת אטריות צבעוניות, וחייל קטוע איברים שמצמיח פרחים מהנחיריים. בלילות, היו קמים לתחייה ומתחילים לרקוד בסחרור, במעגל של חיים. חדרה היה מתמלא באטריות צבעוניות ופרחים סמוקי לחיים. אחר-כך היו יושבים ולוגמים מן המרק האדום, נוגסים מעלי הכותרת של הפרחים, ולבם נמס מרוב אהבה. כשהייתה מקיצה מהחלומות האלו, רצתה רק להמשיך ולחיות את חייהם, מלאי הטירוף וההזיה. בבקרים הייתה מתעוררת לתוך שגרת חייה האפורים, נטולי הזוהר, הזורעים בדידות בלבה.

– חורף 1980, בחצר –

אוספת חלוקי נחל בכיסה, לבושה באוברול ילדים חום ובחולצת קטיפה. צובעת ומציירת עיניים שקדיות, וחיוכים מאבן לאבן. מוסיפה תלתל בזוית העין. כל אחד יחיד ומיוחד, ואין דומה לו בכל העולם. אבנים קשובות, משתתפות בסודות ילדות . יוצרות להן שביל משל עצמן, שביל האבנים הצהובות.

– סתיו 2004, דהרמסלה, הודו-

דבר מה אכל אותה מבפנים. בימים עצובים יכלה להרגיש את התולעת הקטנה שמסתובבת בתוכה, ובולעת בנגיסות גדולות חלק מהבטן העסיסית שלה. עד שיום אחד הפכה לתולעת ענקית ואפורה. באותו היום חשה התכווצויות חזקות בבטן. למרות שלא אהבה בתי חולים, מהרה אל חדר המיון. בגיליון השחור צצה לה התולעת, לבנה ושמנה. הרופא הציע לעשות ניתוח להוצאת התולעת, אבל היא לא יכלה לחשוב על כך שיחתכו לה את הבטן, ובטח התולעת תמות. ימיה היו ספורים. היא התגלגלה אל הרחוב. קבצן שנקרה לדרכה שאל לשלומה. היא סיפרה לו על התולעת. הקבצן חייך, אחז בכף ידה והניח בה מפתח – "כשתגיעי לאור – תכנסי ותצאי אחרת " אמר, ונעלם אל הרחוב. בקצה סמטה חשוכה ראתה אור, מבעד לחור המנעול. רגליה נמשכו אל הדלת. הכניסה את המפתח לחור וסובבה. לפניה ניצבה אסלה מוזהבת. היא התיישבה. לתדהמתה, מתוך פי הטבעת יצא לו ראש זעיר ירוק, עם מחושים זוהרים. היא כיווצה את בטנה, ולפניה התגלה פרפר זהב. בשובה הביתה, העניקה לו בעפעוף ריסיה, על לחיו, נשיקת פרפר. סימן לאהבת אמת.

– אביב 2005, המחלקה הפסיכיאטרית, צפת-

ראשי מתפוצץ מרוב בלגן ורעש, ואי שקט המבעבע מבפנים. כותבת. מציירת צבעים רכים. מרפה מן היושב בלב. ומא ניה . ומה אני . ומאניה. מאניה די כבר דפרסיה. מה יוצרים מבטן, איך יוצאים לעולם? איך מביטים בחושך מבלי לפחד כלל? ואיך צועדים על הגבול בין יציבות זמנית למתמשכת.

– חורף 2005, הודו, על החוף –

לבד. מעולם לא הרבתה במילים. עכשיו הרגישה איך הרצון לשתף הולך ופוחת, והיא נסגרת. מתקפלת. והמבט הזגוגי בעיניה, המחפש אהבה. לפעמים נסחפה למעגל הרוקדים, משתוללת. אבל לא באמת עפה. ניסתה להבין מה גרם לה לעזוב הכול – את העבודה ואת הקיבוץ, שלפעמים דמו לטבעת המתהדקת סביב צווארה, ולפעמים היו לאימא מחבקת. את ההורים הדואגים והמרוחקים, ואת הכינרת שלה, שבמימיה התכולים נשקפו חייה מבראשית.

– קיץ 2006 –

שאיפה. נשיפה. ידיים. תפילה.

היא התעוררה לחיים, והדם זרם בה כמעיין המתגבר. השקט נכנס והרעש נבלע בחושך.

תאהבי את עצמך, ילדה. זה כל מה שדרוש בכדי לרקוד במחול המטורף.

יושבת אני בדמותי והיד רושמת, משקיטה את סערות הנפש, מוסיפה אור בחלל העין.

המלכה בפתח, ומי יהיה לה למלך ?