פרספקטיבה מהאיטי 4.5.10

בחורה עם מחשב נייד

שאלת ה"למה אני פה" עוברת לי בראש לפחות פעם ביום. התשובות הברורות מאליהן נוגעות כמובן לצד המקצועי ולעובדה שהעבודה פה מאתגרת, מספקת והתרומה שבה לאנשים ולמקום עצומה.

ה"למה" שלי נוגע ברבדים עמוקים יותר שמצויים מחוץ לשאלות הפרקטיות.

למה המרחק הזה לא מאיים עליי? למה אי הנוחות והקשיים במדינה כמו האיטי נראים לי לגיטימיים? כיצד הבחירה שלי להיות פה משפיעה על חיי האישיים בהווה, ואולי אף על עתידם? והאם הדרך הזו שבחרתי תסיט אותי מהמקומות אליהם אני שואפת להגיע, או דווקא תוביל אותי אליהם?

כמובן שהחוויה היומיומית פה, במעגלים השונים- אישית, תרבותית, מקצועית- ידע ויכולות, התנהגותית ומחשבתית, תתרום לי ותפתח אותי כאדם וכאשת מקצוע, אך ההתפתחות הזו מלווה בלהיות "שם".

כנראה שהשאלה הזו של להיות "שם" בין אם לעבודה, מחקר או מסע לגילוי עצמי היא שאלה שמשותפת לאנשים ונשים ברחבי העולם, ולפעמים אף יותר לאלו שנשארו ב"בית", ושאינם מבינים את הצורך בסוגים שונים של נדידה.

נכון להיום, אין לי תשובה ללמה אני פה. אני כן יודעת שהמקום הזה, שמתנהג כ"כ אחרת גורם לי לחשוב. גורם לי להסתכל על הרבה דברים מרחוק ובפרספקטיבות אחרות לחלוטין.

השינוי, בין אם מחשבתי ובין אם מעשי, אולי יהיה לבסוף חלק מתשובת ה"למה אני פה".

וגם אם לא, נדמה לי שעצם שאילת השאלה הזו ושאלות אחרות הופכת את החוויה ליותר אקטיבית בעבורי כאדם, כאשה.

שרון מיכאלי- רמון
מומחית לחינוך גמיש ומישחוק, חינוך באזורי אסון, מנתחת התנהגות ומנחת מחנכות והורים, מפתחת שיטת התנועה ההדדית ויזמת TOGI http://www.facebook.com/people/Sharon-Ramon/608627297