פרידות של ילדים

בחורה עם מחשב נייד

בעוד שלושה ימים זה נגמר, הם יפרדו. צעירים מידי, תמימים מידי, נאיבים מידי. בעוד שלושה ימים בגיל 10 בלבד, הם יבינו פרידה מהי, בגיל צעיר מידי.

האמת שעבור בני היקר זו כבר הפעם השניה. פעם שניה שהחבר הכמעט יחיד שלו, הטוב שלו, עוזב אותו. בפעם הראשונה עזב אותו חבר שהיה לו כמו אח, הם גדלו יחד מגיל שלושה חודשים, חולקים מטפלת משותפת ולא נפרדו עד לסוף כיתה א'. ואז זה קרה, משפחתו של הילד עברה לחיות בצפון הרחוק ותודה לאל שיש פייסבוק… הילדים עוד איכשהו מחוברים… חיבור וירטואלי, לא מוחשי, אבל לפחות סוג של חיבור. פעם ב הם נפגשים ואוהבים אחד את השני אהבה אמיתית, כנה, שותים בצימאון כל רגע שאנחנו מאפשרים להם ביחד ולא שובעים.

בעוד שלושה ימים יפרד בני היקר מחברו השני, מי שהפך במקום חברו הראשון להיות קרוב אליו יותר מכולם. אנחנו אמנם מדברים על ילד סופר חברתי, מוביל, מוקף. אבל בכל זאת, הוא תמיד ידע לשמור אמונים לחבר הטוב, לזה שאיתו נוסעים לשחק כדורסל 4 פעמים בשבוע, לזה שאיתו נוסעים למשחקים של מכבי תל אביב בהיכל, לזה שאיתו לומדים למבחנים, רוכבים על אופניים, נוסעים למסיבות… חבר שאיתו עושים הכול. והנה זה נגמר.

הפעם, בשביל להקשות עליו, הילד המקסים הזה, עוזב את הארץ, לארץ רחוקה, כזו שאפילו חיבור וירטואלי לדעתי לא ייגשר, לא יפצה, לא יקטין ולו במעט את הכאב.

פרידות הן תמיד עצובות. פרידות של ילדים עצובות שבעתיים, אני כבר שבועות מסתובבת עם גוש בגרון, בכל פעם שרגע הפרידה של השניים האלה עולה לי בראש, דמעות מציפות אותי ואני מתקשה לאסוף את עצמי, מתקשה לדמיין את בני היקר נוסע לבד לכל האימונים, מתקשה לראות אותו יושב בחדר ומתגעגע. אני מחפשת מילים, כאלה שיכולות להקל, שיכולות לטשטש, כאלה שיכולות לנחם ולעודד. האמת שאין. זה עצוב, זה קשה וזה מוחשי.

אני זוכרת את הפרידות שלי כילדה מבני כיתה שעזבו את הקיבוץ, שם הדרמה הייתה גדולה אף יותר, כשבן כיתה עוזב זה כמו להיפרד מאח. אח שעוזב את הבית, בית הילדים, המקום שבו גדלנו, חולקים חדרים, חוויות, זיכרונות, קשיים. ואולי בגלל שהחווייה שלי מהילדות מועצמת אז אני כל כך מתקשה להתמודד עם החווייה שעובר כעת בני.

הילד שלי הוא חכם. הוא לא שואל למה. למה החבר הכי טוב שלו עוזב. הוא ילד חכם, שמבין את העולם המסובך והמורכב של המבוגרים. הילד שלי מבין שבחיים אין רק טוב, הוא רואה לבד מול העיניים שלו שיש בהם גם רע. הילד שלי לא שואל, הוא יודע לבד.

הלוואי, אני אומרת לעצמי שהמבוגרים היו קצת יותר בוגרים, היו לוקחים אחריות ולא פועלים בפזיזות, הלוואי אני אומרת לעצמי שנישואים של ישראלים עם בנות / בנים שפגשו מעבר לים היו יותר מוצלחים ולא היו נגמרים כמו שהם נגמרים. אבל אנחנו כל כך שונים, המנטליות שלנו, הסגנון שלנו, החלומות שלנו, הם שמביאים את רבים מהחיבורים האלה להתפרק ומשאירים בחלל שנפער את הילדים שנולדו לתוך זה, מנסים לנווט את עצמם בנתיב בטוח.

בעוד שלושה ימים זה יקרה. אני אצטרך לגייס את כל הכוחות שבי, נתמכת בבעלי שיודע טוב ממני לפעול מהראש ולא מהרגש, אנסה להיות שם בשביל בני, מכילה, מבינה, אוהבת. לא מסבירה, לא מתרצת, לא מטייחת. כנה, אופטימית, מחייכת, מבעד לדמעות ולכאב, מזכירה לו שהחיים זה עכשיו, שצריך לקחת בהם את מה שנותנים לנו, שצריך למצוא את הכיף בדברים הקטנים, ברגעי החסד, שצריך כל הזמן להסתכל קדימה, הלאה ולהאמין שימצא לו שוב חבר, בתקווה שיישאר שם לתמיד.

יעל זוהר - UNSTOPPABLE
אני עוברת דרך החיים בכל הכוח ולא נותנת להם לעבור דרכי, אמא לשלושה בני נוער, אשת קריירה, עצמאית בתחום הפקת אירועים בחברה שלי - http://www.zoharevents.com/, אוהבת ליהנות ממה שהחיים מציעים לנו ומגשימה את החלום של לשלב בין קריירה לאימהות. אני בלתי ניתנת לעצירה ומרצה על זה.