פרידה מספי ריבלין. תום תקופה. תקופת התום.

נפרדת מספי ריבלין, גיבור ילדות ומתגעגעת למה שהיה כאן פעם…
בשחור-לבן…

בחורה עם מחשב נייד

עכשיו הבית בלי פיסטוק. תנו לי עוד רגע. כל כך עצוב להיפרד מגיבור הילדות שלי.

נזכרת בכל הפעמים בהם המצאתי שאני חולה ולא הלכתי לבית ספר, רק בשביל לראות "בבית של פיסטוק", בטלויזיה החינוכית… בשחור-לבן.

עכשיו תדמיינו מין אנחת ייאוש של געגוע.

געגוע לתקופה אחרת. בה הכל היה יותר נאיבי ופשוט.

ספי הביא אל המרקע כל כך הרבה חן טבעי ותכף ומיד כבש את קהל הצופים במבט המהפנט, עם זוג עיניים כחולות ושובבות.

חולצת הפסים והכובע רחב השוליים. נכון ,ספי עשה עוד המון תפקידים בחייו. רובם קומיים. אבל בשביל רובנו, היה בעיקר פיסטוק.

בעידן בו אמנים מופיעים כשסביבם פמליית רקדניות, תפאורות ומסכים מתחלפים, אפקטים שונים וקשקושים, מותר להתגעגע עוד קצת אל מה שהיה כאן פעם.

תפאורה מינימלית. קצת אביזרים. טקסטים נפלאים והמון מקום לאילתור. לא היה צריך הרבה יותר. צחוק היה צחוק. ותאמינו לי, שצחקתי עד דמעות.

האמנים לא נזקקו לתחבולות מיוחדות ולתפאורה מוגזמת… ממילא השידורים היו בשחור לבן.

היום, אני לא מספידה רק את ספי, אלא גם את תום התקופה. ספי היה ויישאר בעיני, ובעיני רבים אחרים, גיבור תרבות.

גיבורי התרבות בעידן תוכניות הריאליטי, הם גיבורים לרגע. מגיחים כמטאורים ומיד נופלים. אבל אמן אמיתי נצרב בזכרון שלך לתמיד.

ספי, האמן שהביא המון רגעים של שמחה וצחוק אל הילדות שלי.

ספי ריבלין. קשה לי עדיין לכתוב ליד השם שלו את האותיות: ז"ל.

השם שלו הרי מתחבר לי רק עם דברים שמחים. עם צחוק.
יהא זכרו ברוך.