פרידה מסוניה

עם שמעון פרס עבדתי, את סוניה פגשתי פעם אחת. היא הרשימה אותי. יהי זכרה ברוך

בחורה עם מחשב נייד

סוניה פרס נפטרה בשיבה טובה, במיטתה שבביתה. אומרים שזה היה בשנתה. מות צדיקים. היתה לי צביטה בלב על האישה הזו. בין היתר, על כך שבגיל כל כך מבוגר נפרדה מבן הזוג שלה ופתאום חזרה לשם נעוריה – גל.

"תעבירי לי את סוניה"

דרכי הצטלבה עם זו של משפחת פרס יותר מפעם אחת. הייתי מזכירה של שמעון פרס בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה בממשלת הרוטציה (עם יצחק שמיר). בחורה צעירה, סטודנטית לפסיכולוגיה, מצאתי את עצמי בחדר רחב ידיים של ראש ממשלת ישראל עם דגל גדול ושולחן ענק. הוא ישב מולי  בנחת, ראש הממשלה שמעון פרס וערך לי בעצמו את ראיון העבודה. שאל  שאלות רבות ואני עניתי כמיטב יכולתי. לתחושתי זה עבר די צולע כי הוא התאכזב שלא קראתי הרבה ספרים (התנצלתי שאני סטודנטית ובעיקר קוראת מאמרים בפסיכולוגיה אבל זה לא סיפק את פרס). להפתעתי קיבל אותי פרס לעבודה. הצלחתי במשימות של הגשת קפה והעברת שיחות טלפון, שלפחות ארבע חמש מהן ביום היו מסוניה. השיחות בין השניים היו קצרות וחמות. וותיקי הלשכה סיפרו לי שהם מדברים בקודים. בקיצורים שזר לא יבין אותם. כל כך הכירו טוב זה את זו. חברות אמיצה. תמיכה קבועה שלה בו במשך שנים. מעבר למשימות אלה של העברת שיחות והגשת קפה, הייתי כישלון  כמזכירה. אני אדם מבולגן ויומן ראש המשלה נראה זוועה. קריקטורות, ציורים, חייכנים. תוך זמן קצר, הבינה מנהלת הלשכה עליזה אשד, שלהיות מזכירה, זה לא הייעוד שלי בחיים. לאחר כבוד עברתי ללשכת הדובר אורי סביר. שם היה לי יותר קל.

פיליפינית

הקשר שלי עם פרס לא הסתיים. לימים הפכתי לדוברת מרכז פרס לשלום שם הכרתי גם את חמי פרס, הבן, שהוא אדם צנוע. איש עסקים מצליח ומחויב כמו אביו לתהליך של שלום עם השכנים. במקרה הוא גם שכן שלי וילדיו למדו עם ילדיי בבית ספר יסודי ברעננה כשהיו רכים בשנים.  ראיתי פעם את סוניה בכניסה לבית הספר. בשמלת בטיק ארוכה. צבעונית ועליזה, עמדה סוניה פרס בשער וחיכתה בסבלנות לנכדיה. הושטתי לה יד והצגתי את עצמי: אורית אגמי דוברת של מרכז פרס לשלום. היא הושיטה יד ובחיוך קורן אמרה – אני סוניה – הפיליפינית. ההורים נסעו לחופשה ואני שומרת על הנכדים.

סוניה פרס מייצגת בעיני את הישראלית היפה, הצנועה הנעימה, הלבבית, נטולת הפוזות והאגו. אישה שחיה עם איש שהיה מחויב  בראש וראשונה לציבור הרחב וגידלה במסירות ילדים ומשפחה חמה, לא חיפשה כוח ופרסום –  להיפך. אני מניחה שלשמעון פרס היה קשה עם העצמאות הזו של אישה שהתעקשה לחיות את חייה בשקט, בצינעה ולא נכחה  במעמדים שהיו שיאי הקריירה שלו – אבל הוא כיבד את רצונה.

יש מה ללמוד מאנשים כמוה שהולכים על פי דרכם בשלווה ובביטחון.

יהי זכרה ברוך

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.