לוויה בקיבוץ. תמיד מעצימה בעייני את גודל האסון. הקיצוניות שבין המוות, הפרידה, הסוף, לבין הטבע השקט, היופי שבטבע. תמיד מזכירה לי את ילדותי שלי. בקיבוץ.
קיבוץ מעברות, בחורשה הצופה אל השדות המוריקים, קרני השמש מלטפים את היבולים הבוהקים. שעת בוקר נעימה. אלפים. רבים. באים לחלוק לו כבוד אחרון. טל שביט נטמן באדמה. קשה להאמין.
ההספדים קורעים את הלב, השירה של נשות מקהלת העפרוני ששרות אקפלה באמצע הטבע, עטופות באלפים רבים של אנשים דוממים מפלחת את הכאב, מעצימה אותו, הופכת אותו למוחשי. טל איננו.
בתו שמספרת בבכי על אבא טל, זה שהתעקש בכל ערב לספר לילדיו סיפור על אהבה גדולה בין הורים לילדים, לא משאירה עיניים יבשות, אמא של טל שמספרת על ילד חובב מוסיקה קלאסית ותולעת ספרים, בועז קורפל החבר והקולגה שמספר על עיתונאי מדהים, כזה שמאוהב במקצוע של עצמו, על רוכב מחונן, פרשן מקצוען, ממאן להיפרד…
אני עומדת שם בין האלפים, נפרדת במחשבתי מטל שאני הכרתי, הדמעות מסרבות לעצור, העצב ניכר בכל פינה. טל איננו.
הכרנו לפני עשר שנים, אני הפקתי אירוע שטח גדול וחיפשתי קריין שיוכל להלהיב עשרות אלפי צופים. אני לא זוכרת איך הגעתי אליו, אבל אחרי שנפגשנו זה כבר לא היה משנה. בילינו יחד על מגדל השידור המיוחד שהקמנו עבור טל סמוך ל "מגרש המשחקים" המטורף שבנינו. טל היה מאושר, ימים שלמים מהבוקר ועד הערב הוא ישב במגדל ותיאר לצופים הנלהבים את המתרחש, כאשר עשרות ג'יפים, אופנועים וטרקטורונים מבצעים מופעי ראווה עוצרי נשימה.
על המגדל, בין שידור אחד לשני הכרנו. שעות של שיחות. אני זוכרת שגילינו ששנינו גדלנו בקיבוץ וצחקנו שעכשיו אנחנו מבינים למה אנחנו מרגישים כל כך נוח אחד עם השנייה, בכל זאת קיבוצניקים ישר מתחברים… טל העריך את האהבה שלי לעולם הרכב, האופנועים והטרקטורונים וראה בזה גאווה שאישה מפגינה כזה ידע והתלהבות בתחום הכול כך גברי הזה ואני הערכתי את המקצועיות והענווה האינסופיים שאפיינו אותו.
בשנה שלאחר מכן ובאלה שבאו אחריה, שוב טל היה שם איתי על המגדל. נהנה מכל רגע, כמו ילד שלקחו אותו ללונה פארק, חי את המקצוע, מפרשן בהנאה, מלהיב את הצופים. אהבנו לדבר על החיים, לטל הייתה נקודת מבט מאוד מיוחדת ומעניינת.
אני זוכרת אותו מגיע בכל בוקר על האופנוע, תמיד בדקה התשעים, יודע שאני כבר בלחץ ושלא מעיזה להתקשר כי יודעת שהוא על האופנוע. "מה כבר מתחילים?" הוא היה שואל אותי ומחייך… לא מאפשר לי לנזוף בו. תמיד עם חיבוק חם, נותן תחושה שאפשר לסמוך עליו.
גם כשנגמרו האירועים בצפון המשכנו לשמור על קשר ומתוקף תפקידי כמנהלת שיווק במוטו ספורט מקבוצת דוד לובינסקי, נפגשנו עוד פעמים רבות כל כך, תמיד נהגתי לוודא עם טל לפני כל אירוע שלנו שהוא לא מבריז. היה לנו תמיד כיף להיפגש.
איכשהו טל תמיד נמצא גם ברקע, בבית של חולי ספורט מוטורי, טל שביט ובועז קורפל הם אורחים קבועים, חלק מהנוף של הסאונד בבית.
יהיה מוזר לא לפגוש את טל יותר, לעשות השקות לאופנועים ושהוא לא יהיה?, נראה לי הזוי. יהיה מוזר לא לשמוע אותו יותר. ליבי נקרע על חברנו המשותף בועז קורפל, שיצטרך להתמודד עם הריק שבשידור מרוצי האופנועים ללא טל לצידו.
ליבי נקרע על ילדיו והוריו שאיבדו את האיש המיוחד הזה, אדם נדיר, מלא בטוב לב.
ליבי נקרע על האלפים הרבים, הרוכבים, החברים, המכרים, שלכל אחד היה מטל משהו מיוחד.
פאול קור כתב ספר ילדים על "הילד שאהב את הירח". בספר ישנו כוכב – כוכי שביט שעוזר לילד להגיע לירח, כוכב טוב ונדיב ומיוחד. מעכשיו בכל ערב בו אספר לילדתי את הסיפור, אזכר בך, כוכב שביט שכמוך – טוב ונדיב ומיוחד.
