פרידה אחת משש

בחורה עם מחשב נייד

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

ככה לאה גולדברג כתבה.

וכמה שניסיתי היום לחשוב לא הצלחתי להגיד את זה טוב יותר.

יום בו הירוק ירוק, הסערה נוגעת וכל רגע משתבר לרסיסי הרגע הבא.

היום נוסעים הילדים הביתה. דיירי הבית הגדול.

היום עוזב הצוות הצעיר. והנפש מרגישה כמו גומי שאיבד במהלך הזמן את האלסטיות שבו.

פרידה ועוד אחת שנאספת. קופסאת אוצר ובה רגעים ומכתבים ומתנות נוגעות ללב.

בשעה ארבע נשב סביב לשולחן. עוגה ואבטיח. כמעט כל ההורים יהיו. חוץ מאלה שלא יבואו, אלה שאף פעם לא באים.

אחלק שקיות ממתקים ולכל ילד אשזור מחרוזת מילים מרהיבה. מילים שיענוד על צוואר חמישה וקצת שבועות עד שיחזור.

מילים של כמה התקדמת והתבגרת וגדלת וכמה נפלאה את וטובה. במילותי אסרוג להם אדרת. ומגיני לב וברכיים.

ואשחרר.

ואז נעמוד. הקירח ואני. והצוות הצעיר. וילדי שלי ונשתוק. דקות ארוכות.

ובשקט הזה יהלום הלב. והמחשבות יעופו כנפיהן רחבות ומצלות עוקבות אחר תנועת הילדים במרחב.

נער הזהב שלי יתחיל להתגעגע כבר בשלב הזה.למעשה דמעותיו כבר זולגות מעכשיו, השנה כך הסביר לי קשה לי יותר..

המשופם ינשום נשימה ארוכה ויתפנה לעיסוקיו מעמיד פני "לא אכפת לי".

הבכורה תסתכל אלי ותשאל "את בוכה? אמא את בוכה?"

השקט יהלום בתוכנו. יהלום את הפרידה הרועשת ובאויר עוד יעמדו המילים האחרונות.

שעות אחר כך תפנה המועקה מקום להקלה. ולתחילת ההתרגשות מהחופש.

שש שנים לתרגל בהחלט מביאות תוצאות.

בשנה הראשונה ההלם נמשך כמעט כל החופש. ההלם ותחושת ההפקר והאשמה.

תמיד דקה לפני היציאה יספרו הילדים סיפור מצמרר, מעורר דאגה.

יביעו חשש במילים. או בשתיקה מנסרת.

השנה שמסתיימת הייתה קשה לי. משהו בה היה לא נח.

ייסרתי את עצמי והתפתלתי באי נוחות. צללתי פנימה עוד ועוד ולא מצאתי לי קצה חוט. כמו שולת פנינים מיומנת צללתי אל העומק מגששת.

נעתי במעגלים ומישהו, אולי אני, כיבה לאיזשהו זמן את האור.

אמא לארבעה. אישה לאיש. בת יחידה לאמא רבה. מגדלת עוד 12 ילדים. בחשכה.

מגששת את דרכי.

השנה נפתחה בהצהרה דרמטית של הגוף. חודש שכבתי במיטה נאבקת בכאבי בטן איומים. לא יכולה לעמוד על הרגליים. מתעלפת. חלשה.

בדיקות על גבי בדיקות הובילו לאבחנה- תסמונת המעי הרגיז. ההמלצה: לא להתרגז. בלי סטרס. טוב. בסדר.

אוכלת קצת כלום. יורדת במשקל. המון מחמאות. יופי, מעי רגיז מביא תועלת.

מתאוששת לאט לאט. מבינה שהגוף קרס את הנפש.

מבינה שעת להתעורר מהתרדמת.

מבינה שאני כיביתי את האור, שרק אני יודעת את המתג.

אמא לארבעה. אישה של איש. בת יחידה לאמא רבה מאוד. מגדלת 12 ילדים. מגששת את המתג.

מגששת. מתגוששת. חסרת סבלנות. נאבקת. באי הוודאות. בחרדה. בחרדה המעכלת.

ככל שעוברים הימים יש יותר שאלות. ותשובות אין.

חרדה מערפלת. משתקת. מייאשת.

שוכחת. חורים בזיכרון. לא מרוכזת. מתפללת כל רגע פנוי. מבוהלת.

לאל האישות השמחות מתפללת. לאל השינות המתוקות. לאל השקט הנדיב. שיבוא. שיושיט כף יד עצומה מלטפת. שיוביל את היד אל המתג. שיאיר לי הדרך.

מנדלות אני מציירת. עגולות. עגולות.

שנה ארוכה ארוכה לפחות שלוש היא שוקלת.

מתקשה להחליט. מתלבטת. מילים מזמזמות כמו דבורים שחורים רעים. לא נותנות לי שקט.

ובמקביל. החיים. יומיום. פגישות וישיבות. ברמצווה. בעיוורון מוחלט אני מתנהלת. לעיתים רואה צללים. קרן אור חודרת.

הקיר מחוספס. המדרך קריר וחלק. המתג. הנה המתג.

ייתכן ואני מתחברת. חלקים של אני מוצאים זה את זה. האור רך. ואני מסתכלת. כמו מקיצה מתרדמת.

היי, זו אני. מתעוררת.

נוגעת, נזכרת. זו אני מסתדרת.

אוספת אותי. מתיישרת.

החרדה לא מנהלת. (EMDR)

אין לי תשובות. אבל אני כבר לא מפרפרת.

התפילות שלי, שלי המתחננת, שלי המבוהלת נשמעו.

אלת האימהות הקורסות אל תוך עצמן. אל המטלות שבאות בשרשרת.

אל המעשים הטובים, החמלה, הלב ששומע והעין שרואה. אלות המגע וקירוב הלבבות. אלות הפרחים היפות, שלמצחן יש סרט.

היום. אשב שם בראש השולחן. בטוחה ויודעת. מחבקת. מובילה את הדרך.

פרידה אני אומרת, זמנית אני אומרת.

גם אמהות מתקפלות פנימה. גם שנה שלמה יכולה להיות מערבולת.

גם אישה עם כוחות לפעמים מסתחררת.

ועוד לא קל לנשום. בינתיים. אחר כך יהיה קל יותר.

זו פרידה זמנית. הפעם. השנה.

והיא שוקלת.

שש פרידות. ועוד אחת לשנה הבאה.

והירוק היום. ירוק מאד. קצת עתיד.