פרחי בראשית

בחורה עם מחשב נייד

פרחי בראשית

דווקא בימים אלו נדרשתי לשירותי האוטובוס.  העיר נראית חרבה, אפוקליפטית והאוטובוסים נעים בה כקפסולות ריקות הנותנות שירות ללא דורש, רק מתי מעט כמוני מעיזים.  התחבורה נוחה מאין כמוה.  מחנה רכבי בחניון העירוני, כמה צעדים ואני באוטובוס המוריד אותי ממש במחוז חפצי.  אני מגחכת ביני לביני מקאברית, כיצד אני מקפידה להתאפר, כך שאהיה במיטבי והיה וימצאוני או את שאריותי בדיעבד.                                                  אני אני עולה לאוטובוס

"הי, שוב את?"

מרימה מבט מופתע אל עבר נהג האוטובוס. חיוך רחב ומסביר פנים מאין כמוהו.  נכנסת, אך חוזרת ומתיישבת מאחורי הנהג.  מביטה בו מבעד לראי שמעליו.  חושבת לעצמי: האם זה מקום בטוח? אולי כדאי בכל זאת לעבור פנימה? האוטובוס ריק.  נשארתי במקומי.

"אז מה, תפסת אומץ, נוסעת באוטובוס?".

"אז מה, ככה אתה זוכר כל נוסע?" אני עונה בשאלה.

"את הנחמדות" הוא עונה ומסדר את הכיפה הסרוגה שעל ראשו.

מבוכה?

"ולמי הפרחים?" מצביע מבעד לראי על זר הפרחים שבידי.

"משחקים ממש ברולטה רוסית." מניחה את הזר על ברכי.

"אני, אני יש מי ששומר עלי" שוב ממשש בכיפה.

רעש מכשיר קשר המתעורר לחיים, עצבני

"דוד דוד, מה המצב ?"

"הכל שקט אחי, מה הלחץ?"

"אשתך צלצלה".

"מה שוב פעם?"

"דואגת לך."

"תמסור לה, שקודם כל תשמור על עצמה ולשאר אני כבר אדאג".

מכשיר הקשר נרגע.

"צריכה ללדת בכל יום" כמתנצל.  "נו, ולמי הפרחים?"

אני מתמהמהת לענות ואז עונה כלאחר יד:

"יש לי יום הולדת היום".

"מזל טוב לנוסעת המתמידה.  והפרחים!!!"

 תחנה.  נוסע אחד בלבוש חסידי נכנס לאוטובוס.

"מה שלום הילדה?"

"ברוך השם, צדיק",

"תמסור לה רפואה שלמה ממני".

"תודה דוד, תהיה בריא".

"אתה ממש זוכר את כולם, מה?" אני שוב שואלת לא מאמינה.

"אמרתי לך, רק את הנחמדים.  אז מה…קיבלת פרחים… יפה."

רוצה להוסיף משהו אבל משתתק.

מה אספר, שקניתי לי זר פרחים ליום הולדתי?

המקום מעט מתמלא, כמעט כולם משוחחים עם הנהג.

זה שואל לשלומו, זה מברך לשלום או סתם טופח על שכמו דרך מכרים.

בחור בעל חזות ערבית ותרמיל גדול על כתפיו נכנס.

נשמתי נעתקת, כיווץ בבטן, אני רוצה לאמר משהו, לצעוק…

"מה נשמע דוד?" הבחור פונה לנהג.

נרגעת.

האוטובוס מאט, הנה הגעתי.  מתכוננת לרדת,  הדלתות נפתחות כמו זוג זרועות ענקיות הנפרשות לרווחה ממני והלאה.  מאמא גדולה המשלחת ילדיה לדרך.  עד כאן ילדים, מכאן ואילך – איש לגורלו…

"להתראות" אני מניפה אל עבר הראי את היד האוחזת בזר.

"עד מאה ועשרים".

מהססת שניה ואז באחת חוזרת ומניחה את זר הפרחים על ברכי הנהג וכבר מזדרזת, נשאבת אל המולת הרחוב הנבהל ליומו.

סיימתי את ענייני ואני בדרכי לפגישה בצפון העיר, שם הזמנתי כמה חברות לחגוג אתי.  כך טוב יותר, מה אשב בבית, ועוד היום…

הקדמתי ואני ממתינה בקפה לחבורה, בוהה במסך טלוויזיה המרצד לעומתי עצבני .

לפתע אוזני נדרכות, גבי מתקשח, כמו חיית-בר המריחה סכנה.

עיני סוקרות סביב סביב, דממה מוזרה יורדת על המקום, צפצוף חדשות שורט אוזן בוקע מהמרקע.

על המסך מהומה, אנשים רצים, אמבולנסים, שדרן מודיע דבר מה, קור חודר לעצמותי ואני יודעת..

תקריב מצלמה, פנים אוטובוס שסוע, חלקי מושב מרוסק, זכוכיות וסדיני כסוי מוכתמים על גבי אלונקות.

המצלמה ממשיכה ואני מבחינה בזר הפרחים, עטיפתו נשמרה, תוכנו נתלש מבית אלומתו.

פרחי בראשית – ליום אחרית.