מאז ומתמיד אהבתי ספרים.
בזיכרון ילדות מוקדם ויקר, לקח אותי אבא לחנות ספרים, ובשעה שערך את קניותיו הציע לי לבחור ספר לעצמי. זו הייתה מהדורה צבעונית של "עליסה בארץ הפלאות".
לזיכרון הזה צמוד הריח של אבא, מי-גילוח מסוג שכבר אין למצוא. אבא שלי חלה זמן קצר אחר-כך, ואת החלל הגדול שנפער, מילאתי בקריאה.
כשהייתי בת עשר הגיע לשכונה ילד חדש. הייתה לו רעמת שיער בהיר וניצוץ בעיניים. גם הוא אהב לקרוא והחלום שלו היה שיהיה לו דוכן בשבוע הספר (הוא אמר: "בסטה") ואני "נדלקתי". אבל אלה היו חלומות ילדות, ואנחנו צייתנו למקובלות החברתיות ולהורים. (הינט הינט, בת שלי, אם את קוראת את זה) – נישאנו, גידלנו ילדים, הלכנו ללמוד (בסדר הזה), ניהלנו קריירות שונות והגענו להישגים, אבל, אעפס, משהו לא היה שלם.
בסביבות גיל חמישים (אחרי שקבלתי "כאפה" מהחיים) והתחלתי לחשב את קיצי לאחור, חזרנו יחד לאהבה הישנה – לספרים, והקמנו את ההוצאה שלנו – סיאל.
וככה, בשבילי ספרים הם אהבה ונחמה. אני קוראת כדי לדעת וכדי לשכוח, ובעיקר כדי לגעת בנפשות של אחרים "עד עצם היום הזה".