אני האידיאלי. אוי הוא קשה איתי. הוא דורש הצלחה, מקסימום עשייה, חיים מלאי משמעות וחיוכי פייסבוק מאוסים, נטוורקינג, התחברות לעולם החדש והקצב המהיר שלו וכמובן שבשילוב וניגון מושלם עם זוגיות מרהיבה ואמהות נוגעת ומעורבת.
אני האמיתי, מוכה האשמה, רק מנסה ללחום ברצון להירקב על הספה עם נשנושים ולהירדם תוך כדי פרק לא משהו.
אז זו נקודת המוצא התמידית. פער. בין השאיפה לצמוח לבין השורשים שמושכים מטה. בין המילים הגבוהות לבין ה"חמש שקל" שבא לי להגיד. בין המסיכה שאני עוטה בפגישה עם סמנכ"ל פיתוח מתוחכם או בייעוץ קריירה עם מפתח אסוף לבין הרצון העז לשים איזה סטטיק ובן אל בפול ווליום, ובואו, אני יודעת את כל המילים בעל פה.
והפער הזה מכה גם פה. בתקיעות הזו בקריירה שלי. אני מצפה מעצמי (ואגב- גם הסביבה) להצליח, לעבוד במקום יוקרתי, לעבוד קשה, להיות בלחץ זמן, לג'נגל (איך אנחנו אוהבות את זה), להיות עסוקה ונחשבת, להרוויח טוב. אולי להיות עצמאית, ליזום פעילויות גדולות, קהילות, למגנט לקוחות. ובפועל- אני רוצה שקט. איזה ארגון גדול עם תנאים טובים, קייטנות בקיץ, מהארגונים שתמיד נראים לי מסואבים ובזבזני משאבים . שלא יצפו ממני לעבוד כשאני לא רוצה. שלא תהיה לי בעיה לקחת חופש או יום מחלה כשצריך. שלא הכל יהיה תלוי בי (חונק!). שאם אני לא מרוכזת בעבודה- יהיה לי את המקום והאוויר לזה. כמו היום שהבת שלי קצת לא מרגישה טוב, ואני לגמרי אאוט. להיות נחוצה מפחיד אותי. מפחיד! שילוב של הפחד לאכזב והפחד להיחנק. אז אני מכוונת נמוך, למשרות שקטנות עלי, וככה זה לא רלוונטי, והשכר נמוך- והבעיה שלי נפתרה. נשארים במקום.
אבל גם החלק בפאזל, שמרגיש לא מתאים, שיושב לא הכי טוב, הוא נשאר במקום. ונמאס כבר מתחושת חוסר ההתאמה. זה כאילו חלק שיכול לעבוד, מהצד הוא נראה מתאים, מתחבר לצורכי הבסיס של הסביבה. אבל אפילו מאסלו יודע שאם אתה חי בתרבות כמו שלנו, מערבית ומפותחת, לא די לנו בביטחון ובצרכים פיזיים. גם לא בביטחון תעסוקתי. תכוון גבוה יותר ידידי. והוא מדגדג לי, הרצון למימוש עצמי.
אז איך עושים אינטגרציה, קירוב לבבות קל בין אני חמדני ולא אנושי שנראה כמו אותם חיוכים מאוסים שכולנו יודעים שמסתירים כאב וקושי- לבין האני הסחוט מאנרגיה, השמרן והפחדן? איפה האיזון הנכון, שאוכל להרגיש בו בבית באמת? המקום שבו חלק הפאזל ינוח בנועם בין שאר החלקים ותתקבל לה תמונת קולאז' קצת צבעונית, קצת חייכנית, קצת מטושטשת, קצת כועסת, קצת עייפה וקצת רעבה ואנרגטית?
כנראה שכולנו רצופי פערים. נכתבו על זה תאוריות פסיכולוגיות שלמות. אבל כשאני חשה קצת אבודה לפעמים, תמיד הפער מרגיש כתהום בין שני הרי געש.