פסטיבל קו רוחב: היצירות "זורחות" מאת שירה אביתר, רוקדות: שירה אביתר, ענת עמרני "גרביטאס" מאת אופיר יודילביץ מופיעים אופיר יודילביץ' אשר רט
אמנות המחול המודרני היא המועדפת עליי, לראות את הגוף האנושי מגיע לרמות של תנועתיות שנדמית לעיתים לא אנושית, ממלא אותי פליאה והתעלות, היכולות האלו גם כשהן לא שלי ממלאות אותי שמחה, הידיעה שזה אפשרי.
אני משתדלת ונוהגת ללכת לראות מחול מודרני לעיתים קרובות. כל פסטיבל או אירוע של מחול מסקרן ומשמח אותי.
ולכן כשהופיעה בפיד הפייסבוק שלי מודעה על פסטיבל "קו רוחב" של להקת בת שבע, שמחתי .
המופע עצמו התקיים באולם ורדה זהו אולם שנמצא מאחורי הבניין הראשי בסוזן דלל.
הבמה היא ריבוע גדול למדי מוקף בשתי שורות של ספסלי עץ, זהו אולם הופעות לא רגיל, ושוררת בו אינטימיות רבה, אני אוהבת לעיתים את חוסר האמצעיות ביני לבין הרקדנים, זה מקרב אותי אף יותר אליהם, התחושה הזאת שכמעט וניתן לגעת בהם היא משכרת.
המופע הראשון היה "זורחות". באולם משתרר חושך גדול ועם הדלקת האורות שתי הרקדניות כבר נמצאות במרכז ה"במה" הן לבושות בתחתונים גדולים שחורים וצמודים וגוזיה, התלבושת אינה משדרת מיניות כלל, אם כי אישית הייתי מוותרת עליה ובכל זאת הולכת על בגד פחות חושפני מנקודת המבט הקולקטיבית, נדמה לי שלחזייה ותחתונים יש איזשהוא אימפקט שלא שייך לריקוד הזה.
הריקוד עצמו פשוט נפלא, חלק מהזמן יש מוזיקה וחלק מהזמן הקולות היחידים הם הקולות שהרקדניות עצמן מפיקות.
הן רוקדות גרסה מודרנית של מה שמוכר בזיכרון הקולקטיבי כריקוד תימני,
יש המון תנועות של כפות הידיים, של האצבעות, המון סיבובים של האגן ובכלל המון תזוזה של הגוף, הגוף זז ללא הפסקה. יש רגעים בריקוד שנדמה שעוד רגע התנועה הזו תהיה חייבת להיפסק פשוט כי לא יתכן שאפשר להמשיך, אולם היא ממשיכה עוד ועוד, השליטה של הרקדניות על גופן מעוררת התפעלות. תוך כדי ההופעה היו אנשים בקהל שצחקו בקול רם, יכולתי להבין מדוע הם צוחקים אם כי אינני בטוחה שיש מקום לצחוק הזה, לא חשתי שבריקוד יש איזו שהיא כוונה להצחיק, שהצחוק של הקהל הוא משהו שהריקוד מתכוון אליו ונדמה לי שזה היה נתון יותר לפרוש הקהל, אם כי לא היה בצחוק הזה איזה שהיא פגיעה או הפרעה. הריקוד של שתי הרקדניות היה מרתק ותזזיתי במובן החיובי ואף לא מנותק כלל מההוויה היומיומית שלנו. הבמה שנמצאת במרכז, הקהל מסתכל על הבמה או בגובה העיניים או אם הוא בשורת הספסלים השנייה מעט מלמעלה כלפי מטה, הקרבה של הרקדניות, המוזיקה התימנית הכול יחד יצר אווירה מאוד נינוחה ומאוד מזמינה, לעיתים נדמה היה לי שהן מזמינות אותנו הקהל לרקוד עמן לא בגלל הקלות של הצעדים, אלא בגלל הנגישות, הנחמדות המתפרצת ואף בזכות המוזיקה המוכרת לכל מי שגדל בארץ ויצא לו לראות להשתתף להיות חלק ולו מזערי ממערך ריקודי העם. יש קטע בו הרקדניות מוחאות כפיים והקהל מצטרף אליהן. יחד עם זאת נגישותן לא מורידה כהוא זה מהמקצועיות וההתרגשות שהריקוד הנהדר הזה גורם. יצירה יפיפייה.
כדאי מאוד לראות
גרביטאס – מאת אופיר יודילביץ מופיעים אופיר יודילביץ' אשר רט
המופע השני נערך על ידי שני רקדנים גברים, לבושים בשורטס וחולצת טריקו בגדים שהתאימו למופע (בניגוד למופע הראשון).
הזוג הגברי מנפח משטח כחול, שהופך למזרן עבה במיוחד כזה שילדים היו חוגגים עליו. אז מתחיל סוג של מופע שאינו ממש ריקוד, גם כאן יכולות הגוף האנושי פשוט מדהימות, המופע מורכב מדינמיקה של תחרותיות, הם מתחרים בניהם מי קופץ גבוה יותר, מי עושה יותר סיבובים באוויר, מי מגיע הכי רחוק. לא רק תחרותיות, יש גם המון מגע, המון עזרה הדדית המון שימוש של אחד בגופו של השני, יותר משזה ריקוד זוהי סוג של התגוששות גברית, יחסי אהבה שנאה, אולם ככל שהמופע מתקדם היחסים בין שני הגברים הללו נדמים חשובים פחות ממה שקורה בין הגברים למשטח עליו המופע נערך, כוח המשיכה מנהל כאן את העניינים, הוא זה שהשפעתו היא המשמעותית ביותר. על פיו יישק דבר, המופיעים יכולים להיות הכי גבוהים הכי גמישים הכי חזקים, בסופה של התנועה הם יחזרו אל המשטח הכחול הגדול, אני מניחה שלצבע הכחול יש משמעויות רבות, זהו מופע שהוא כולו סגידה לחוסן לגמישותו וחוזקו של הגוף הגברי.
בהחלט מופע מעניין ומהנה. כדאי מאוד לראות
