היום התחיל המסע, לא יודעת למרות שאת הכרטיסים קניתי כבר לפני חודש, העמידה בתור היום הייתה משמעותית.
לפני חודש ישבנו בים החברות הטובות אחרי אימון שחיה, שתינו תה ואכלנו ארוחת בוקר חגיגית. זאת הייתה מסיבת פרידה מאולתרת לחברה שנסעה עם משפחתה לחודשיים בים להביא את היאכטה שקנו באירופה. דיברנו ואני אמרתי שבא לי לנסוע לאפריקה. ככה בא לי באותו רגע, זה לא היה מתוכנן. חברה שלי היתה באפריקה לפני שנה התנדבה בבית יתומים וסיפרה נפלאות על המקום. זה היה לי בראש כבר כמה זמן אבל לא אמרתי את זה בקול רם ובטח שלא חשבתי שיקרה בקרוב. פתאום הרגיש שזה הזמן שלי. בעבודה לחוץ כבר מלא זמן, מרגישה שהחיים מטפסים עלי מכל הכיוונים. התחלתי להתעצבן משטויות מה שבדרך כלל לא קורה קורה לי. אז קמתי ואמרתי: אם אני מתעצבנת משטויות זה אומר שאני עוסקת בהבל הבלים, ואם אני עוסקת בהבל הבלים אז כנראה זה הזמן לעשות משהו משמעותי בחיי.
יום חמישי כבר פגשתי את החברה שהיתה באפריקה, יום שישי התקשרתי למנהל שלי בארה"ב והסברתי לו שאני צריכה חופש בספטמבר, יום ראשון ביקשתי אישור מהמשרד בארץ ובערב קניתי כרטיס.
מאותו רגע זה היה מאחורי, חזרתי לשגרה לרוץ אחרי השעון והחיים ושמתי את זה בצד, עד היום שהלכתי להתחסן. פתאום זה היכה בי, אני נוסעת! נוסעת לחודש להתנדב לפתוח את הלב, להתנתק קצת מהשגרה ולעשות דברים גדולים יותר, משמעותיים יותר. נכנסתי מלאת מוטיבציה לחדר האחות קיבלתי חיסונים ואז הרגשתי לא טוב, לא הסטרית ממחטים הייתי חובשת, אבל סחרחורת לא נעימה שהחזירה אותי למציאות. אספתי את עצמי ירדתי למטה והתחברתי למוכר "הבייגלה חם" שלהפתעתי היה שם גם ב 19:00 בערב, קניתי ציידה ויצאתי לכיוון הבית. בירידה לכביש שש זה חזר, הסחרחורות, הרגשתי שאני מאבדת את זה, וכל מה שעלה לי לראש היה: ניבה, תהיי אמיצה, זה רק חלק מהמסע שמתחיל עכשיו.
כנראה הגוף מתחיל להתכונן וצריך לחזק את שריר האומץ.