פנינה גרין טננבאום – סיפורו של אף

בחורה עם מחשב נייד

סיפורו של אף

האף, אותו ניתן לכנות גם חוטם הוא איבר מאוד חשוב בגוף. הוא אחד מחמשת החושים המקובלים לפי החלוקה הקלאסית של אריסטו. יש כאלה שאומרים שיש עוד חוש אחד, החוש השישי.

ישנם חושים נוספים אולם לאחרונה היה לי מקרה עם אף, מהחושים של הריח.

התחלנו להסתכל בדאגה על קצה האף שהיה מחליף צבעים. כל פעם החסרנו פעימה. מה לעשות? ללכת לרופא לבדוק? האף התחיל לנהל את חיינו.

נסענו לבקר חברים בצפון, תמיד מסתכלת על הנוף, נהנית. בתקופה של אחרי הגשמים הירוק שלט, תפזורות של פריחות צהובות, ורודות המחממות את הלב. האוויר נעים, צלול. ממש חגיגה של רגשות.

עתה אנו נוסעים עם אף.

האם האדום בקצהו הולך ומשתלט יותר ויותר? האם הפצע שלא נרפא הולך ומעמיק?

אין ירוק, אין פריחה. יש אף.

"אני חושבת שאדום אצלך יותר, בקצה", אמרתי.

"ראיתי", אמר.

עלו בי במחשבות שאולי אתייעץ עם החוש השישי, אולי בפאראפסיכולוגיה אקבל תשובה וארגע. לא נהיה בחוסר-וודאות. כשיודעים מה קורה, אפילו אם הידיעה היא קשה, זה עדיף מאי-ידיעה. החסך של מה קורה מביא למחשבות שאין להם אחיזה במציאות, מרגישים את רטט החשש המפלח בגוף. האדרנלין זורם, רוגש, אין מרגוע.

נזכרתי במישהי שאמרה לי שהיא חשה דברים, רואה נשמות, רואה גלגולים. אולי אני אשוחח עימה. אבל בעל האף לא מאמין בכאלה דברים. הוא יצחק, זה ייראה לו מגוחך. האם אני מאמינה? מאוד רוצה להגיד כן, אבל עדיין  בסימן שאלה.

אם הרואה נשמות הייתה חייה לפני מספר מאות שנים באירופה היו מעלים אותה על המוקד באישום של כישוף, מכשפה. נזכרתי בסידרה של כתבות על הנושא 'שואת הנשים באירופה'. נראה שהנשים אז היו כסרח עודף. נשים בודדות, אלמנות, כאלה שרצו להיפטר מהן. היו מלשינים עליהן כמי שראו אותן מבצעות מעשי כישוף. משהו הציץ לחלון בית של אלמנה וראה אותה מסתכלת במים, רואה מראות. רבות מהן נחקרו בצורה אכזרית והומתו. הכנסייה שלטה.

לאחר תקופה קצרה נסענו לזלצבורג. עלינו בפוניקולר שטיפס על ההר לטירה במרומי ההר. היה מעניין להסתובב בחצר המבנה הגדול הזה שהרגיש מאיים, להביט למעלה לצריחים, הקירות העבים, לעבור בין החדרים האפלוליים. משהו מסתורי ולא ברור היה שם. מהחלונות הקטנים-המאובקים ניתן היה לראות את ההרים הירוקים של האזור. לפתע, אני מביטה במשקוף של דלת, בחלק העליון שלו יש חריטה של אישה הרוכבת על מטאטא. הייתי מבוהלת. עבר בי משב של קור. "פה עברו הנשים המסכנות שהואשמו בכישוף", הירהרתי. דימיתי אותן נאנחות, נדחפות בכוח קדימה כאשר האטו בהליכתן, עיניהן מבוהלות. עטופות בבגדים אפורים-שחורים. הולכים אחריהן סוהרים-חיילים, בידיהם מוטות עץ מעוגלים-ארוכים שבחודן מבנים מחודדים מברזל. הם דוחפים את הנשים, תוקעים את המוטות בגבן.

החדר שאליו נכנסנו היה מחריד. חדר עינויים. מכשירי עינויים. לא יכולתי להסיר את המבט מהכסא שהיה מכוסה במסמרים חדים. חשתי נעיצות חדות-חדות בכל הגוף. העור נקרע.

"אני רוצה את האף, לא רוצה נשים-מכשפות", זעקתי באימה לתוך עיניים חולמות. באישונים נדלקו חדרו כדורי אש אדומים-מדממים שזלגו מקרעי העור המתענים. מה זה? איפה אני?

הזדקפתי בחטף, מתפעלת מהכדור האדום-המאיר מנגד. מביטה. שקיעה מרהיבה. שקיעה מדממת.

"איזה אף? איזה מכשפות?", שאל. הסתכל לעברי במבט שואל. "את רוצה שנעצור באיזה בית קפה בדרך לשתות משהו?".

המשרבטת, פנינה גרין טננבאום 10/2018

פנינה גרין טננבאום-המשרבטת במילים
נולדתי בחיפה, בבי"ח רמב"ם. בילדות המאוחרת עברנו לחולון. הנדסאית מחשבים, בעלת תואר במדעי הרוח והחברה. יש מחשבות על תואר שני. כתבתי 2 ספרים השלישי כתוב במחציתו. כותבת סיפורים קצרים.