פנינה גרין טננבאום, המשרבטת, מה הייחודיות בחלומות?

בחורה עם מחשב נייד

חלום מוזר
האם חלום הוא המציאות או המציאות היא החלום? האם החלומות שלנו הם אישיים? האם יש חלומות קולקטיביים?

מעניין… מי יודע איפה אנחנו חיים? אולי אנחנו לא אנחנו אלא ישות אחרת החיה בחלום מרוחק? קראתי שחלומות הם בתת-המודע לפי מושגים פרודיאניים אולם יש עכשויים שפחות נוטים לכך.

היו לי בעבר חלומות מאוד מציאותיים, כמו שאני נמצאת בסרט. את זה הבנתי כאשר קמתי, בבוקר. ראיתי את עצמי בעלילת-חיים באפריקה שהייתה לי מאוד אמיתית. כבר לא זוכרת את הפרטים אבל יודעת שראיתי משהו ממשי, משהו באפריקה. למה אומרים שאנו חולמים בסמלים? הסמל מלבן את הבעיה במציאות החיים שלנו? איך אנחנו מפרשים את הסמלים? מה שנקרא לפתור את החלום? צריך משהו כמו יוסף פותר החלומות, אבל הוא פתר חלומות שהיו בסמלים.

לי נדמה שאני לא חולמת כמעט. לא זוכרת הרבה מהחלומות.

אחרי שאבא שלי נפטר כשכולם היו הולכים לישון אני הלכתי לסלון, לשבת עם האבדן שלי. העצב ישב בי כמו אבן פנימית, קשה, לחצה על האיברים הפנימיים. ממש יכולתי להרגיש את הלחץ. לאחר תקופה חלמתי שהוא מדבר אלי, לא במילים, בתחושה של דיבור. זה היה קטע של אֶבל שביקשתי ממנו, בחשיבה פנימית, בנחמה, שאפסיק להרגיש את הכאב של המוות שלו לפחות לא בעצמה כל-כך חזקה. הפלא ופלא, הכאב פסק. עד היום. הוא כמו אמר לי שלא אכאב יותר כי תמיד הוא יהיה איתי. עד היום אני לא מבינה, מה קרה שם? נס? נֵס הוא גם נָס. הנֵס בחלום נָס למציאות, להווייה שאותה אנו רואים כאמיתית.
מה קרה שם בתת-מודע שהשפיע על המודע? ליבן בתוכי את כאב-האבל שפסקו בחיים היום-יומיים. הילדים שלי אז היו קטנים. היה לי עומס רב בחיים. בית-עבודה-ילדים-בעל שעובד הרבה שעות. כשקמתי הייתי אני והילדים, כשחזרתי מהעבודה הייתי אני והילדים. אחריות גדולה. אם משהו מהם חולה; מה עושים? הולכים לרופא? נותנים אקמול? הולכים לעבודה? אלה החלטות שצריך להחליט מהר, בדקות. תמיד ידעתי שאני עובדת בכמה עבודות. הייתי צריכה להרגיש טוב כדי 'למשוך את העגלה', את עגלת החיים שלי.

שנים אחר כך, אמא שלי נפטרה. ראיתי אותה בחלום, תמיד חייכה. באותה תקופה היה לי צורך לראות אותה, היא הייתה חסרה לי. התגעגעתי נורא. כל השנים היינו הרבה ביחד. ממש היה בנינו קשר סימביוטי. כמו חבל שנקשר בנינו, ליפף אותנו בצמידות עד שלא היה בנינו רווח. היא הייתה חושבת עלי ואני התקשרתי אליה ולהפך. אומרים שלתאומים יש קשר כזה. האם זה נקרא קשר נפשי? אולי זה נשמע קשר של פנטזיה? לא יודעת. אבל ככה זה היה. לא ניסיתי לחשוב למה. קיבלתי את הדברים כמו שהם.
היו לי הרבה חלומות על אמא בשבועות הראשונים לאחר שנפטרה. תמיד היא נראתה יפה, כמו שהייתה צעירה, לפפה את השערות שלה 'למעין בננה' מאחורי הראש. חייכה. האישונים בעיניים הבריקו.
הייתה פעם שהיא עלתה במדרגות של הבית שלה, הבית שבו גדלתי הרבה שנים, ממנו יצאתי כשהתחתנתי. נראתה שפופה. היא טיפסה במעלה המדרגות לקומה השנייה ונטתה מעט קדימה, הפנתה מבט. הבנתי, שהיא מראה לי איך היא הרגישה כשהייתה חולה. ממש חשתי את המועקה שלה. הפנים העצובות, העיניים הזגוגיות. היא רצתה להגיד לי "תראי אותי אז תביני איך הרגשתי." הייתה לה פנימיות כואבת, עצב של אדם חולה. אמא הייתה רגילה להיות מלאת מרץ; הלכה לקניות לסופר שהיה לא מרוחק מהבית, בישלה לא הכי הרבה כי לא הייתה מהבשלניות, דיברה עם השכנה, דיברה עם החברות שלה שקראנו להן 'פאני שושוש'. לא היה להקל להפוך לאדם מוגבל, תלוי באחרים.
כשהיו לי, החלומות על אמא הייתי קמה בבוקר עם הרגשה טובה. ראיתי אותה. כמו הייתה לידי. גם כשהייתה שפופה הרגשתי טוב, כי הייתה קרובה. זה מילא בי את הצורך לראות אדם אהוב שנעלם. היום אני חולמת פחות על ההורים, אולי כי מרחק הזמן המעיט את עוצמת הכאב. אבל יש רגעים…
החלום הכי מוזר שלי, היה לפני תקופה לא ארוכה.
הייתי בתוך מנהרה צרה, מפותלת, מוקפת בה, הלכתי בה בזהירות, ללא הפסקה. היה בה משהו נוזלי. שאפתי כל הזמן ללכת קדימה, לאיזה פתח של יציאה. החלום לא עזב אותי. קמתי בבוקר והחלום הלך איתי במציאות. לא רציתי בו, אבל הוא נצמד אלי, סובב אותי. רציתי שיעזוב אותי, אבל החלום לא הירפה. לא ידעתי מה בדיוק קורה? הלכתי לשרותים, התיישבתי על האסלה והרגשתי אותה. הייתה לי תחושה אמיתית של מגע. הישבן שלי הרגיש פיסית את הפלסטיק הקריר. הלכתי במסדרון שבבית לכיוון המטבח, להוציא בקבוק מהמקרר כדי לשתות. שתיתי. בכל מה שעשיתי הרגשתי שאני בתוך המנהרה. חלום כמציאות. חלום שלא עזב אותי גם כשהייתי במצב של ערות. הרגיש לי מאוד מוזר. החלטתי לחזור למיטה ולהמשיך לישון. נרדמתי. החלום עזב אותי.
כשקמתי הייתי מופתעת. משום מה הייתה לי הרגשה מוזרה שאולי הייתי בתעלת הלידה שלי? אולי אלה תחושות של חיי הראשונים? של זכרונות שנחרטו בתת-מודע ובשינה הם עולים וצפים. הלוא המוח שלנו זוכר הכול. גם את התמונות של החיים הראשוניים, שעוד היינו עובר ואנו מפלסים את דרכנו להגיח לעולם. המראות הראשוניים האלה היו כל-כך חזקים שהתת-מודע חדר למודע.
כשעברתי וקראתי שוב את מה שכתבתי על החלומות שלי, נראה שהחלומות עוזרים לנו. לראות, להרגיש. מציף בנו רצונות, מאוויים הקיימים עמוק-עמוק בעולם הפנימי שלנו אותו אנו חושפים בפני עצמנו בחלימה. אנו משתוקקים להיות במקומות אחרים, הסקרנות של הגילוי בוערת בנו, אך החיים שלנו הם רוטינה של שיגרה. משעממת. אז ניתן לברוח למקומות אחרים, לחוות בחשיבה, לחוות ריגושים, גילויים. החלומות עוזרים לנו להתמודד עם אובדן, לבקש עזרה, להיות עם מי שאיבדנו. אנשים אהובים שכבר לא קיימים ביננו, קיימים בתוכנו, בנפשנו. אנחנו לא רואים אותם. אולם באופן פלאי הם מדברים איתנו, גם אם לא במילים אלא במחשבה.

פנינה גרין טננבאום,
המשרבטת במילים-רוקמת החלומות
12/2018

פנינה גרין טננבאום-המשרבטת במילים
נולדתי בחיפה, בבי"ח רמב"ם. בילדות המאוחרת עברנו לחולון. הנדסאית מחשבים, בעלת תואר במדעי הרוח והחברה. יש מחשבות על תואר שני. כתבתי 2 ספרים השלישי כתוב במחציתו. כותבת סיפורים קצרים.