"תגידי, את פמיניסטית?"
לכאורה, כל אשה תענה "כן!" כי איזו אישה לא בעד שוויון הזדמנויות לנשים? אבל בפועל נשים רבות, מתברר, אלרגיות למילה ורואות בה מילה טעונה.
יעל בר זוהר: "המילה פמיניזם כבדה עליי"
בראיון לפנאי פלוס לכבוד יום הולדתה ה-40 (מה?? מתי זה קרה, בעיני היא תמיד תהיה בת 16) בר זוהר אומרת ,"המילה 'פמיניזם' כבדה עליי. אני בעד המילה 'שוויון', בסדר? כי בפמיניזם יש הרבה פעמים דברים קיצוניים."
רגע, אני לא מבינה. אם את בעד שיוויון ופמיניזם = שוויון, למה את נגד פמיניזם? יש פה כשל לוגי… ומה כל-כך "כבד" כאן?
כנראה שזה מצטייר כטרחני ולא מגניב להיות "פמיניסטית". ומה רע בעצם בקיצוניות? הרי מהפכות לא קרו בדרכי נועם.
יעל בר זוהר. כבד עליה פמיניזם. צילום: יחצ
להיות פמיניסטית בלי להגיד שאת כזו
בר זוהר וגישת הפמיניזם המתנצל שלה מצטרפת למאיה בוסקילה שבזמנו אמרה שגבר שתולה כביסה מכבה לה את הליבידו.
מצד שני, היא אמרה באותו ראיון שהיא בעד תנועת המי טו ויכולה להבין נשים שקופאות ולא אומרות "לא" למי שמטריד או מתעלל בהן. בסיכומו של דבר בוסקילה היא אישה משכמה ומעלה, עצמאית וחזקה שבהחלט עונה להגדרה "פמיניסטית".
אז למה נשים מובילות, חזקות ומשפיעות מפחדות להגיד מפורשות שהן בעד פמיניזם?
לדעתי הגישה הזו שאופיינית לחלק מהסלביות ולנשים מסויימות נובעת מכמה סיבות:
1. התפיסה שלהן שנשים פמיניסטיות מתעבות גברים באשר הם והן אינן מסכימות עם ראייה חד מימדית זו.
2. הרצון להישאר "בסדר" (או תרצו: פרווה) עם כולם, כי זה חשוב ליח"צ ולתדמית.
3. ובהמשך לכך: החשש אולי ללכת עם האמת שלך עד הסוף.
כך או אחרת כל אישה רשאית להגדיר לעצמה את עצמאותה ולקבוע בינה לבין עצמה את ההגדרה שלה לפמיניזם. יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שעל מנת להשיג את אותו שוויון מיוחל צריך לא רק "להיות בעדו" אלא להפשיל שרוולים ולפעול ואפילו לפעמים גם לצעוק ולהיות קיצונית מבלי להתנצל.
כי רק כך מתרחשות מהפכות וקורים שינויים.
