חלק א:
מה רצונו של אדם שיודע שמותו קרב? האם הוא פוחד? במה הוא נזכר?
איך הוא נפרד? מה חשוב לו להגיד לפני שימות?
ומה מעורר מותו בקרב בניו?
פרשת ויחי נפתחת ב"סצינת מיטה", המכינה את יוסף ואותנו לקראת מותו הקרב של יעקב
מה עובר בראשו של יעקב כשהוא שוכב על ערש דווי?
במה הוא נזכר ברגעיו האחרונים?
יעקב קורא לבנו האהוב יוסף , שליט מצריים, ומבקש שיעשה עימו חסד ואמת:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם מ וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי ִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם.
וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ… וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי–וַיִּשָּׁבַע, לו
סצינה מעניינת ומרגשת.
יוסף עומד מעל ויעקב השוכב. מאוחר יותר יעקב משתחווה לפניו. וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.
זה האב שנזף בבנו "הבוא נבוא אני ואימך להשתחוות לפניך.."
הוא מבקש את בנו האהוב, שיעשה עימו חסד לפני מותו ויבטיח להביא אותו לקבורה בקבר האבות. ומשיוסף, הבן האהוב והשליט הכל יכול מבטיח, יעקב גם דורש ממנו שיישבע לו.
ההבטחה אינה מספקת?
ממה חושש יעקב?
בסצינה הבאה, יוסף בא עם שני בניו אפריים ומנשה לקבל את ברכת יעקב בטרם ימות.
יעקב החולה, מאבד את חוט מחשבתו, נישא על זרם אסוציאצות אישיות, לכאורה לא שייכות לעניין,ואחרי שמביע את רצונו/החלטתו לאמץ את אפריים ומנשה,
לפתע בשלב מסויים אינו מזהה את נכדיו.
פתיל חייו מהבהב את הבהוביו האחרונים, העבר והווה מתערבבים, הראייה החיצונית נחלשת והפנימית מתחזקת.
יעקב פולט משפט שלכאורה לא קשור כלל למתרחש במציאות העכשווית- רצונו להאציל על נכדיו את ברכתו כממשיכי דרכו, וכמו פליטה פרוידיאנית, המשפט מעיד על איפה נמצאות מחשבותיו:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם
נראה שמחשבותיו של יעקב על ערש מותו נתונות לרחל, אהובת ליבו.
אולי הוא מרגיש אשם על כך שקבר אותה "בדרך" אפרתה, ולא בקבר האבות, בזמן שלעצמו הוא מבקש קבורה בקבר האבות, ולא במצריים.
אולי הוא דואג שיוסף ירצה להשאירו חנוט במצריים, קרוב אליו.
ואולי חושש שיוסף "ישלם" לו כמעשיו, וישאיר גם אותו קבור "בדרך", אמנם לא קבור לצד אימו ,אבל לפחות לא לצד לאה.
האם זו הסיבה שהוא לא מסתפק בהבטחה של יוסף ודורש ממנו שבועה?
למגינת ליבו של יוסף יעקב מבכר את אפריים הצעיר על פני מנשה ונותן את ברכתו.
מה מביא אותו לבכר את אפריים?
מהם ה"שדים" המתעוררים ביעקב (הבן צעיר שגנב את הבכורה) במעמד הזה?
מה מנהל אותו מאחורי הקלעים ברגעים אלו של שקיעה אל המוות?
נראה שיעקב מנסה גם ברגעיו האחרונים כאילו לפצות את רחל שלא זכתה להכיר את נכדיה, בניו של יוסף בכורה,
ובחירתו באפריים היא אולי אינה מקרית:
לא רק שאפריים הוא הצעיר, כשם שרחל היתה הצעירה, אלא ששמו בעל אותו המצלול של מקום קבורתה של רחל (אפריים-אפרתה).
אולי בכך הוא כאילו מעביר ליוסף מסר מרגיע: אמנם השארתי את רחל אמך קבורה בדרך, ואני מבקש להיקבר בקבר האבות ליד לאה הבכירה, אבל ליבי נתון לצעירה שנשארה בדרך אפרתה, לאמך רחל.
ואז הוא פונה בדברים אל שאר בניו, לכאורה לתת להם את ברכתו, אבל האמת שהוא סוגר איתם חשבונות..
חלק ב
מיד לאחר מותו, בניו מקיימים את ההבטחה ויוצאים לקבור אותו במערת המכפלה, ואז עולים בהם רגשות פחד ואשמה. ויש להם כל הסיבות לחוש כך:
כל עוד יעקב היה חי האחים חיו תחת נדר שמירת הסוד מפני יעקב, אודות מצג השווא שהציגו בפניו של כתונת יוסף המגואלת בדם.
ויוסף אולי היה שבוי גם הוא בסוד הזה, אם משום שבעצמו לא היה מסוגל לחזור אל רגעי הטראומה ולתת להם עדות , ואם מפני שהבין שבמידה ויעשה כך הוא יגרום צער כה רב לאביו וגם המשפחה תתפרק..
עכשיו משיעקב מת- לכאורה יש מקום להתעמת עם האמת. אבל האחים בוחרים לשקר כשמספרים ליוסף שיעקב ביקש לפני מותו שיוסף לא יטור להם ויסלח להם על שעוללו לו.
וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.
וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ;
במקום לנצל את ההזדמנות וסוף סוף לפנות אל יוסף באופן ישיר ולבקש את סליחתו על אשר עוללו לו, הם שמים את ההתנצלות בפיו של יעקב ומספרים שזו היתה בקשתו האחרונה- שיוסף יסלח להם.
קריאה קרובה של הטקסט מגלה שהשימוש במילה "לו" במשפט הזה הוא למעשה שגיאה דיקדוקית.
לו ישטמנו יוסף" משמעותו ״הלוואי" שישטמנו יוסף.
זוהי פליטת פה פרוידיאנית שמסגירה את רגשות הפחד האשמה מחד והציפיה לעונש מאידך.
מי שמרגיש אשם, באופן לא מודע מצפה לעונש.
לו יוסף היה עכשיו שוטם אותם הם בטח היו מרגישים שזה צפוי וטבעי.
אבל יוסף ממשיך לבלבל אותם עם הדיבורים ה"מרגיעים" שלו :
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי
וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה…
וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.
האם מילים כמו "אל תפחדו" באמת יכולות להרגיע מי שמרגיש חרדה איומה, ממש איום על חייו?
ויוסף בוכה.
ויש לו על מה. איזו החמצה של הזדמנות לשני הצדדים! להתעמת, לומר את האמת גם אם היא כואבת, לבקש ולקבל התנצלות ישירה, לסלוח באמת מכל הלב, לא להעביר את האחריות לאלוהים, ואז להתחיל יחד משהו חדש, בגובה העיניים.
אבל יוסף לא היה מסוגל.
אולי כי לא היה בכוחו להתמודד שוב עם הטראומה, אולי לא היה מסוגל להיזכר במה שקרה ולדבר על זה, זה היה קבור עמוק בתוכו.
אולי לכן הוא מיהר להכביר מילים על התכנית האלוהית, שרק לא ידברו ולא יזכירו לו . מילים יכולות להבהיר ויכולות גם להיות מסך עשן.
האנרגיה של אכזריותם של האחים נשארה להתגלגל בעולם, וגם האנרגיה של הקושי לסלוח למי שפגע בך מבלי לברוח אל אמירות רוחניות גבוהות.
ואולי זה התיקון שנשאר לנו לעשות בעולם כדי להתמיר את האנרגיות הללו דרך עבודת הלב.
תמר פלג, פסיכודרמטיסטית, יועצת ומנחה קבוצות ויחידים בריפוי מערכות יחסים
ובקידום תקשורת בין אישית
מחברת האסופה הדיגיטאלית: ״מבראשית- חיבור לסיפורי המקור בראייה עכשווית ורלוונטית לחייך״.
*לגלות את קולך בתוך הסיפור ואת קול הסיפור בתוכך*
#סיפורי_המקרא_בראי_הנפש